זה מה שנשאר, כך נהגת לומר. אבל מה בעצם נשאר? מי בעצם שרד? מה
בעצם קרה? ולמה אני עדיין כאן? איפה אני בכלל?
שאלות שקשה ואולי אי אפשר לענות עליהן. אז למה אנחנו שואלים
אותן? ואם נחשוב טוב, הרי דבר לא נשאר. לא ממך, לא ממני.
משנינו. מה"אנחנו" שתמיד היינו, לא נשאר דבר. דבר לא שרד. דבר
לא עמד בחורף הקשה הזה שהיה. ואתה שוב עומד ומצחקק לך מהצד.
עיניים קרות כמו שרק שלך יכולות להיות. ושוב רק שלוש מילים
יוצאות מהפה שלך והן לא אומרות: " אני אוהב אותך". אף פעם לא
אמרו. שלוש המילים הקרות שלך. מילים שנורו כמו חיצים.
זה מה שנשאר, אתה אומר, ועומד מהצד, מסתכל. כאילו מחכה לתגובה
שלי. כאילו שאתה לא יודע מה אני הולכת להגיד, לעשות. כאילו
היינו זרים זה לזו. חדר קר כל כך. אני עומדת בחלוק קצרצר
והדמעות שלי הן היחידות שמפירות את הדממה בנפילתן. התרסקותן על
הריצפה. כמו שאני מתרסקת ומציאות מכה בי פעם אחרי פעם.
והרי בסופו של דבר אהבנו פעם, לא?! מה, לא? אז למה בכלל? תשובה
מעניינת הייתה לך. כי משהו בכל זאת נשאר. משהו מהעבר. משהו
מההווה. ואולי גם העתיד צופן לנו משהו, ואולי בעצם לא. בסך
הכל, מה שנשאר זה לחכות ולראות מה יקרה... אם יקרה...