"העולם תמיד מחזיר לך בחזרה, לטוב או לרע, אבל בזמן ובדרך שלו.
לפעמים לא תראה את זה, לפעמים לא תהיה מוכן לזה, לפעמים אפילו
לא מאותו אדם שעשית לו את מה שעשית, אבל זה יבוא, חכה
בסבלנות..."
הוא קרא את המשפט הזה באחד הספרים, ומאוד היה לו קשה להתחבר
אליו. נסיון החיים שלו לימד אותו בדיוק ההיפך, ש"אין צדק בעולם
הזה, מי שעושה טוב לאנשים נדפק ומי שעושה רע לאנשים נהנה מכל
רגע", כך הוא חשב לא פעם, והיו לו הרבה סיבות לחשוב ככה. הוא
חי במדינה שהשחיתות בה שולטת, שהפשע בה משתלם, שהעשירים הופכים
לעשירים יותר והעניים הופכים ליותר עניים. שמצד אחד של המתרס
אנשים סוגרים עיסקאות בשעה שמכניסות להם מיליוני דולרים ומהצד
השני משפחות שלמות בלי אוכל במקרר. מצד אחד חיילים נהרגים בצבא
כשהם מחרפים את נפשם בשביל לשמור על המדינה ומצד שני דתיים שלא
מתגייסים בכלל. יותר מדי טיעונים בעד מה שהוא חשב, ונגד מה
שהיה כתוב בספר.
"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", זה היה משפט שיותר היה משקף את
השקפת העולם שלו. הוא ראה הוכחה לזה בכל יום כמעט. כל אדם טוב
שנפטר בטרם עת, כל אדם טוב שאיבד אדם קרוב אליו, כל בחור טוב
שנפגע מבחורה, כל חבר שסמך עליו וניצל אותו.
הוא נקרע בין הצורך שלו לרוחניות, לקבלה עצמית, להבנה קיומית,
לבין המציאות החומרית שאותה הוא חי ביום יום. הוא לא ידע במה
להאמין יותר, מה באמת נכון. מה שיש לו בידיים והוא יכול לגעת,
לראות, לשמוע ולהרגיש, או מה שיש שם, במסתורי העולם, דבר
שאנשים לא מודעים אליו וגם לא יכולים לאמת אותו, אלא מאמצים
תובנות מסויימות שמשרתות את הצרכים שלהם.
אל מול ההוכחות החוזרות והנשנות שהוא קיבל כל יום מתושבי אותו
"עולם", כל מה שהוא רצה זה הוכחה אחת ויחידה שתוכיח לו, שאכן
קיים דבר כזה שמחזיר לך טוב תמורת טוב ורע תמורת רע. זה היה
מספיק לו. הוא היה מוכן לשנות את כל העולם שלו אם הוא היה מקבל
הוכחה שכזאת...
הוא היה אדם טוב, ככה כולם אמרו עליו וככה הוא השתדל לחיות את
החיים שלו, אבל באותו שבוע המציאות הקשה טפחה על פניו שוב
ושוב: החברה שלו עזבה אותו אחרי כמעט שנה ביחד, פרצו לו לאוטו
וגנבו לו את הארנק עם כל המסמכים החשובים, כסף מזומן, כרטיסי
אשראי ומה לא, הוא גילה שאחד החברים הכי טובים שלו חותר תחתיו
בעבודה והוא המקור לחרושת של שמועות שהובילה לפיטוריו, ואם זה
לא מספיק, ההורים שלו הודיעו לו, בגיל 24, שהם מתגרשים.
כל זה היה יותר מדי בשבילו, יותר מדי בשביל לספוג, יותר מדי
בשביל להתמודד, יותר מדי בשביל לעכל. הוא היה חייב ללכת למקום
בו יוכל להיות לבד ולסדר את המחשבות שלו. זה מה שהוא תמיד היה
עושה כשהוא היה צריך להתמודד עם משהו. באותו שבוע, לילה אחד,
הוא לקח את האוטו ונסע לים. הוא החנה את האוטו בחניון החשוך,
דומם את המנוע ויצא, כשפתאום שמע רעש בקרבת מקום...

<לאחר שנתיים...>

"מה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים? קודם כל תבין, שאף פעם לא
סיפרתי את זה לאף אחד. זה קצת קשה לי, אז עוד פעם, תבין. לפני
שנתיים לקחתי טרמפ עם איזה בחור הביתה, כי נגמרו האוטובוסים.
בכל מקרה, כל הנסיעה הוא בקושי דיבר, ואחרי חצי שעה קלטתי שהוא
בכלל לא נוסע לכיוון הבית שלי, אלא למקום אחר. הוא אמר לי שזאת
דרך קיצור. בסוף קלטתי שאנחנו לא קרובים אפילו ואמרתי לו
שיוריד אותי ושאני אמצא דרך להגיע הביתה לבד. הוא הוציא סכין,
הצמיד אותה לצוואר שלי ואמר לי שאם אני לא אשב בשקט זה הסוף
שלי. אני אומרת לך, חשבתי על המוות באותו רגע. נהייתי חיוורת
לגמרי, והפכתי פתאום למשותקת. לא יכולתי לזוז ולא יכולתי לדבר.
הוא החנה את האוטו באיזה חניון חשוך, הוריד את החגורה שלו ואת
שלי והתחיל לנשק אותי ולפתוח לי את החולצה. נאבקתי בו וצעקתי,
לא היתה לי ברירה, אבל הוא היה יותר חזק ממני וכבר עמדתי
לוותר. חשבתי על הגרוע מכל, כשפתאום הדלת שלי נפתחה והרגשתי
מישהו מושך אותי החוצה. הוא הכניס אותי במהירות לאוטו שלו
ונסענו משם. הוא כמעט ולא דיבר איתי כל הנסיעה אבל אני לא
הפסקתי להודות לו. הוא נתן לי סוודר במקום החולצה שנקרעה לי,
שם אותי בתחנה המרכזית, ואז אמר: 'אני מאחל לך שיהיה לך רק טוב
בחיים. איך קוראים לך?'. 'דנה', עניתי לו. 'קוראים לי שלומי.
תשמרי על עצמך, הא?' הוא לא אמר לי מאיפה הוא, ולמה הוא עשה את
מה שהוא עשה. אמרתי לו: 'שאלוהים יתן לך בחזרה פי מאה ממה
שעשית בשבילי'. כנראה שהייתי קצת בהלם, כי יצאתי מהאוטו שלו
אפילו בלי לבקש את הטלפון שלו, כדי שאני אוכל להודות לו, והוא
פשוט נעלם.
אני חושבת שזה שינה משהו בגישה שלי לאנשים, לדעת שיש גם אנשים
כאלה בעולם ולא רק חארות שפוגעים בי כל הזמן, בגלל זה הרשיתי
לעצמי להיות פתוחה איתך ולא לשחק משחקים, כי התחלתי להאמין שיש
גם בחורים טובים, וזה גם גרם לי לעשות הרבה דברים טובים מאז
בשביל אנשים..."

"מה הוביל אותי לעשות את זה? סיפור מוזר לגמרי. הייתי הרבה
בצ'טים, שיחות סרק כאלה, עם אנשים שמעולם לא פגשתי, והחיים שלי
נראו קשים יותר ויותר. לא היה אכפת לאנשים מסביבי מכלום, ולאט
לאט, גם לי לא היה. התחלתי להשמין בטירוף, הזנחתי את המראה
החיצוני שלי, הברזתי מבית הספר קבוע ונכשלתי כמעט בכל המבחנים.
ההורים שלי לא ידעו מה לעשות איתי. אבא שלי גם מצא את הבאנג
שלי מתחת למיטה, לא יודע איך, והוא קרקע אותי לחודש. שמעתי
אותם גם רבים בגללי הרבה, נראה לי שהם גם עמדו להתגרש. המפלט
היחיד שלי היה האינטרנט, לדבר עם אנשים שאני לא מכיר, אבל גם
שם לא מצאתי נחמה. חוץ מבחורה אחת, לפני איזה כמעט שנתיים. היא
היחידה שהקשיבה והיחידה שהיה לה אכפת. אני זוכר את השיחה ההיא
כאילו זה היה אתמול. אני דיברתי ודיברתי ודיברתי, והיא הקשיבה
לי שעות ועזרה לי עם העצות שלה. הרגשתי שלמישהו אכפת ממני.
בסוף היא שאלה אותי מה הכתובת שלי ואמרה לי שהיא רוצה לשלוח לי
משהו בדואר. אחרי שבוע קיבלתי את הספר "הנבואה השמיימית".
פתחתי אותו, ובעמוד הראשון היה כתוב בכתב יד: 'נועם, אני מאחלת
לך שיהיה לך רק טוב בחיים, דנה'. מאז..."

"איך זה הסתדר בסוף? תאמיני לי, חשבתי שאיבדנו אותו, שאיבדנו
את נועם שלנו. כבר לא ידענו מה לעשות איתו. התחלנו לריב בינינו
וכל אחד האשים את השני בחינוך הכושל שלו. הריבים שלנו הלכו
והחריפו וכבר היו לי בראש מחשבות שזהו זה, שאנחנו מתגרשים.
היינו מקבלים מכתבים וטלפונים מבית הספר שהוא לא בא, הוא התחיל
להזניח את עצמו, הוא בקושי דיבר איתנו, והשיא היה כשבעלי תפס
אצלו איזה כלי שהוא היה עושה איתו סמים. חשבתי שאני מתעלפת.
היה לנו באותו ערב את הריב הכי גדול והרגשתי שאני לא יכולה
יותר להמשיך ככה. אחרי חודש בערך, הוא פתאום בא אלי בבוקר, נתן
לי נשיקה ואמר לי 'יהיה טוב אמא, אל תדאגי'. הרגשתי כל כך טוב,
כבר שנים שהוא לא נתן לי נשיקה וחייך אלי כמו באותו בוקר.
הלכתי לעבודה כל כך מאושרת. בכלל, הדברים התחילו להסתדר כמו
שרציתי, וזה הדהים אותי איך דברים משתנים לטובה - מגירושים,
לאבד את הבן שלי ואת מקום העבודה שלי, כי לא הייתי עצמי בגלל
ההשפעה מהבית, לחיי משפחה טובים, הבן שלי, שמעולם לא ראיתי
אותו יותר מאושר, ו 3 חודשים אחרי זה גם קיבלתי קידום בעבודה,
להיות סגנית מנהלת של הבנק שעבדתי בו. אני לא אשכח את היום
הראשון שבאתי לעבודה וראיתי את השלט "אילנית מנחם, סגנית מנהל
סניף", כמה התרגשתי. החלטתי להתחיל את התפקיד ברגל ימין,
ולעשות משהו טוב בשביל הבן אדם הראשון שאני אתקל בו, ו..."

"איך הכרנו? סיפור קצת ארוך שמתחיל לפני שנה וחצי בערך. הייתי
במצב גרוע ובחיים לא האמנתי שאני אקבל את זה. חזרתי מטיול של
שנה במזרח הביתה, ונגמרו לי כל החסכונות. הייתי צריכה להחזיק
את הדירה שלי לבד ולא מצאתי עבודה. להורים שלי לא היתה כמעט
אפשרות לממן אותי, והייתי תלויה בעצמי. אני חושבת שאם לא היו
מאשרים לי את זה היו זורקים אותי לרחוב אחרי שבועיים, כי
פיגרתי בטירוף בשכר דירה. גם כסף לאוכל לא היה לי, ולא ידעתי
מה אני הולכת לעשות. הייתי מיואשת לגמרי.
תמיד חלמתי לפתוח עסק משלי, אבל באותו זמן זה לא נראה לי ריאלי
בכלל, כשאין לך כסף אפילו לחלב. לא ידעתי מה עושים ואיך,
ומאיפה משיגים מימון לעסק, למרות שהיה לי ברור איזה עסק אני
רוצה. יום אחד, כשכבר הרגשתי שזה להיות או לחדול, החלטתי לעשות
מעשה קיצוני. התלבשתי הכי טוב שאני יכולה, נראיתי כמו מיליון
דולר, איכשהו, והלכתי לבנק כדי לבקש הלוואה. הפקידה צחקה עלי
בהתחלה. היא לא הבינה איך אני מבקשת 70,000 שקל בלי ערבים ובלי
פקדון כלשהו, אבל אני לא ויתרתי. התעקשתי לדבר עם הממונה שלה,
והיא הפנתה אותי למשרד של הסגנית. אני לא אשכח אותה, ולא אשכח
גם את השם שלה. אילנית מנחם קראו לה. מאותו רגע שנכנסתי אליה
למשרד היא חייכה אלי ונראתה מאוד מאושרת. בחיים לא ראיתי עובדת
בבנק כזאת מאושרת. במשך חצי שעה בכיתי לה למה אני צריכה את
הכסף הזה, סיפרתי לה את כל הצרות שלי והראיתי לה את התכנית של
העסק שרציתי לפתוח. כמה דמעות שאני הורדתי שם... היא נתנה לי
מים וטישו, לנגב את הדמעות, ואמרה לי שזה בסדר, והיא מאשרת את
הבקשה שלי. הייתי המומה. שאלתי אותה 'למה?'. היא ענתה לי: 'יש
לי הרגשה שתעשי עם הכסף הזה רק דברים טובים, ואני מאחלת לך
שיהיה לך רק טוב בחיים'. היא הדביקה אותי איכשהו באושר שלה,
והרגשתי שקיבלתי הזדמנות בלתי חוזרת לשנות את החיים שלי.
הקמתי את העסק שרציתי. מה שאת רואה היום כעסק גדול התחיל
בהתחלה בקטן. היה לי מאוד קשה בהתחלה לבד, עד שנזכרתי שיש
לחברה שלי אח, שזה נראה לי ממש תפור עליו, ממה שהכרתי אותו.
הוא היה בן אדם טוב כזה, תמיד זכרתי אותו ככה, אבל אף פעם לא
יצא לנו להיות בקשר קרוב, משום מה. היתה לו גם חברה איזה שנה,
אז בכלל לא היה על מה לדבר. בקיצור, היא גם אמרה לי שהוא קצת
מחפש את עצמו בתקופה ההיא, והחלטתי להציע לו להיות שותף שלי.
הוא היה בדיוק הבן אדם הנכון בזמן הנכון. עכשיו זה כבר הפך
להיות העסק שלנו, הכי שלנו שיש. קשה לי להאמין שעוד יומיים אני
מתחתנת איתו... גם אתה מתרגש כמוני, שלומי...?"