אף אחד לא ידע מה היא עושה כל לילה ולמה היא תמיד "עסוקה". היא
תמיד היתה מאחרת לכל מקום, תמיד גם היתה לה סיבה לחזור מהר
הביתה. היא היתה חסרת מנוחה רוב הזמן, כאילו משהו מציק לה.
אבל אף אחד לא ידע מה גורם לזה. למה היא כזאת.
אף אחד לא ידע למה היא באה לקמפוס עם עיניים אדומות, למה היא
מתקשה להתרכז באמצע השיעורים, למה תמיד כשהתקשרו אליה הביתה
היא נשמעה כאילו באמצע משהו. דבר אחד היה ברור: זה השפיע עליה
מאוד, על כל דבר בחיים, על כל תחום. היה קשה לה לחיות נורמלי,
כמו כולם. בכל פעם כשהלימודים היו מסתיימים והחברים שלה היו
הולכים מהכיתה, היא היתה נשארת אחרונה, גם אחרי שהמרצה היה
הולך, ואז...
היא היתה מאוד שקטה, מאוד מסודרת, אבל פעם אחת גם היא התפרצה.
את הרגע הזה לא ישכחו שם עוד הרבה זמן. מורן ואיתמר היו באמצע
ויכוח, בהפסקה. היא כעסה עליו מאוד, זרקה עליו נייר מקומט שהיה
לה ביד ודיברה אליו בשפה גסה. בשבילה זה הספיק כדי לצאת
מהכלים. היא לא הבינה איך אפשר לעשות את זה. היא קמה אליה
וצעקה: "למה את תמיד חייבת ללכלך?". מורן לא הבינה מאיפה זה בא
לה. היא היתה בהלם. לא בהלם בגלל שהיא צעקה עליה, אלא בהלם
לגלות את הצד הזה שבה, שהיא לא הראתה לאף אחד לפני זה. ומה זה
עניינה בכלל מה היא עושה לאיתמר? מה היא מתערבת?
אולי זה בגלל איך שהיא גדלה - הכל היה תמיד בסדר בבית, היא
קיבלה חינוך טוב, אבל היא לקחה את זה קשה מדי. היא חרגה מעבר
לכל פרופורציה אפשרית, וזה גרם לאנשים להתרחק ממנה. חשבו שהיא
מוזרה. בעצם, הם לא ידעו כבר מה לחשוב. היא הסתירה את זה טוב
טוב.
לא היו לה הרבה חברים. היא היתה אאוטסיידרית. היא לא ידעה אם
יש מישהו שהיה מקבל את זה, אם היה יודע, והיא לא רצתה לסכן את
זה. היא תמיד חשבה "מה יגידו?"
היא הוציאה על זה הרבה כסף, עד כדי כך שבקושי נשאר לה כדי לשלם
לשכר דירה ולאוכל. "אם אני כבר עושה משהו, שזה יהיה הכי טוב",
היא תמיד אמרה לעצמה. לא התפשרה על איכות. על לצאת לא היה בכלל
מה לדבר, זה היה מותרות בשבילה. לא ראו אותה הרבה בחוץ, היא
תמיד העדיפה להישאר בבית.
אפילו אמא שלה לא הבינה אותה, אבל לעומת האחרים, אמא שלה גילתה
את זה. "את חייבת להפסיק עם זה, זה ידפוק אותך בחיים, אני
אומרת לך. גם אני הייתי כזאת פעם, ואבא שלך אמר לי שהוא יתחתן
איתי רק אם אני אפסיק. אז הפסקתי. זה היה קשה, אני זוכרת. הרגל
מגונה שהיה קשה להפסיק אותו, אבל לא היתה לי ברירה. ראיתי כמה
דברים אני יכולה להפסיד אם אני לא אפסיק עם זה. זה השתלט לי על
החיים עד ששום דבר אחר לא היה חשוב לי. וזה היה נורא. כמעט
איבדתי את הכל בגלל זה. את חייבת להתעורר!", היא אמרה לה באותה
שיחה, שהיא לא תשכח עוד הרבה זמן. אבל גם זה לא עזר.
יום אחד, תפסו אותה באמצע. זה היה יום שלישי, וכולם כבר הלכו
הביתה. רק היא נשארה בכיתה. היא וידאה שאף אחד לא נמצא, ועשתה
את מה שתמיד עשתה אחרי שכולם הלכו. אבל היא לא היתה זהירה, היא
שכחה לנעול את הדלת.
עומר נכנס פתאום. הוא שכח את היומן שלו על השולחן ורצה לקחת
אותו. "מה את עושה??!!", הוא אמר. הוא היה בשוק. הוא לא האמין
למה שהוא ראה. "למה את מחזיקה את זה ביד? אז זה מה שאת עושה כל
הזמן, אחרי שאנחנו הולכים?"
"בבקשה אל תספר לאף אחד, אני לא רוצה שאנשים ידעו. אף אחד לא
יבין את זה..."
אף אחד לא ידע שהיא... חולת נקיון...