אני אוהבת לנסוע. האמת, שמאז ומתמיד אהבתי.
אמא ואבא שלי היו אומרים שכשהייתי קטנה שאם לפעמים הייתי
מתעוררת בלילה ובוכה בהיסטריה, ודבר כזה היה קורה הרבה, אז הם
היו פשוט מתניעים את המכונית ונוסעים, פשוט נוסעים..ובמהלך
הנסיעה הייתי נרגעת ומפסיקה לבכות. דווקא חשבתי על זה פעם:
כשלי יהיו ילדים מתישהו אז ככה גם אני ארגיע אותם? אני אתניע
את המכונית ב2- בלילה ואני אתחיל לנסוע בכבישים חצי ישנה? לא!
ממש לא נראה לי!

אבל הנסיעה לפני 3 חודשים בערך היתה שונה. למרות שגם בה אני
בכיתי, אבל הנסיעה הספציפית הזאת לא הייתה בשביל להרגיע אותי
אלא למטרה אחרת לגמרי.

הרגשתי בזמן האחרון כאבים כאלה, ולקחו אותי לבדיקות ולא מצאו
שום דבר. לרופא זה גם היה דיי קשה לבדוק אותי, במיוחד שלא
ציינתי לו איפה בדיוק כואב לי. לא משנה מי בדק אותי, איזה
רופא, תמיד הוא היה נאנח בכבדות כזאת. וזה כל כך עיצבן אותי!
מה זאת האדישות המזדיינת הזאת!? אתה רופא לעזעזעל! אתה אמור
לאבחן מה בדיוק הבעיה שלי ואתה נאנח!

לקחה חצי שנה עד שמצאו מה הבעיה אצלי. אמא ואבא היו בשוק.
הם לא האמינו.התחילו לחקור אותי. אם אני משתמשת במשהו, שותה
ומעשנת. מה הקשר?! מה הקשר לזה שאני חולה בסרטן ממאיר בקרום
המח לזה שאני מעשנת?! מה?
הרופא אמר שנותר לי בערך 3 חודשים. 3 חודשים לעשות כל מה שאני
רוצה: לטייל בעולם, להיפרד מיקיריי, מחבריי, מהוריי, להזדיין
בפעם האחרונה בחיי. ואת כל זה אני צריכה להספיק ב3- חודשים.

עשיתי מה שהספקתי. החברים באו לבקר, ועל הפנים שלהם חיוך מרוח,
מלאכותי כזה. היה לי חשק לירוק עליהם בפנים. מה אתם מחייכים?!
מה? אני מתה בעוד שבוע! יש! איזה כיף! לא תראו אותי יותר!

היו לי עיגולים שחורים סביב העיניים. רק שחר היה טוב אליי.
תמיד סמכתי עליו. כל מה שהיה לו להגיד הוא תמיד אמר בפרצוף.
אני כל כך הערכתי אותו על זה. לי אף פעם לא היה את האומץ לעשות
את זה.

הוא איפר אותי. הוא אמר שאני צריכה להיות יפה. הוא איפר אותי
בעדינות, בצבעים בהירים, בתכלת ובורוד, למרות שתמיד אמר ששחור
זה הכי יפה- "כמה שכהה יותר טוב".
"ואיי, איזה יפה את עכשיו!" אמר בהתלהבות
"טוב שתוק כבר, אין לי כח.." אמרתי חסרת אונים
"יאללה גם כן! סה"כ את מתה בעוד כמה? 3 ימים?" הוא אמר את זה
בצחוק, אבל ראיתי שעמדה לו דמעה קטנה בקצה העין והקול שלו
רעד.
רציתי לחבוק אותו. להרגיש את החום גוף שלו. רציתי שיבכה וישחרר
את כל העצב שלו, היה לי כואב לראות אותו ככה, תמיד חייכן מצחיק
כזה. ראיתי כל כך הרבה אנשים בוכים לידי בזמן האחרון, שרציתי
שדווקא הוא יבכה עליי.
אף אחד מהחברים שבא אליי לא התקרב. כאילו שסרטן זה מדבק. או
שהעיגולים סביב העיניים שלי מדבקים.

באותו הלילה, חלמתי חלום: ראיתי את עצמי, שוכבת בתוך ארון
הקבורה שלי, ומסביב כולם. עם חיוך מרוח על הפנים. שחר לא היה
שם. הזזתי את הראש, ולא ראיתי אותו, פתאום שמתי לב שהוא שוכב
לצידי בתוך הארון, ואומר:" את רואה איזה יופי איפרתי  אותך? את
מקסימה!"
והוא נשק לי על הלחי והסתובב עם הגב אליי.

התעוררתי. הציפורים המזדיינות צייצו. קלטתי שנשארו לי רק עוד
יומיים.
כל הגוף כאב לי. היה לי טעם מריר בפה. ושמתי לב, שהאיפור ששחר
איפר אותי מאתמול, היה מרוח על הכרית שלי.הוורוד והתכלת..העלו
בי בחילה.
ניסיתי לעמוד על הרגליים ולא הצלחתי. אמא נכנסה לחדר. הפנים
שלה היו אדומות. במיוחד האף שלה. ראיתי שהיא בכתה המון.
"טוב חמודה, מה את רוצה לעשות?"
"אני לא יודעת...אני חושבת..שפשוט אני אשאר במיטה וזהו, אולי
אני אזמין את שחר אליי. שיאפר אותי" אמרתי בעליצות.
"טוב חמודה, איך שאת רוצה" הקול שלה כאילו אמר:" טוב מילא, זה
היום הלפני האחרון שלך...תעשי מה שבא לך"

הייתה לי בחילה נוראית. לקחתי את הקערה שליד המיטה והקאתי
לתוכה. הרגשתי הקלה. הרגשתי קצת טוב.

התמונה האחרונה שראיתי לפני שניתקו אותי ממכונת ההנשמה, היתה
שחר.שמחתי שהוא הפנים האחרונות שאני רואה, הוא חייך
ואמר:"אנחנו נתראה כבר...תשמרי לי מקום.."

נפטרתי מהעולם   סוף...כל סוף...