הם כולם ממהרים, לא ברור לאן, אמנם אפשר לנחש.
ממהרים.
ליד הכיכה מאחורה יש חיילת שרצה.
בהמשך יש אלכוהוליסט מבוגר שרץ, ומאט, רץ ומאט.
לפני שנה, פחות או יותר, בכיכר הזו הייתה תאונה.
פצועים, הרוגים, משטרה, המון המום ואני.
יושבת ומחכה לאמא שלי, הגורל דאג שזה יהיה יום שלא אשכח, בכל
זאת, לא כל יום אני נפגשת עם אמא שלי.
הם נסעו כמו מטורפים והתנגשו.
"בום".
זכוכיות מתנפצות לכל עבר, אנשים רצים לכוון ההתרחשות, "מגיע
להם", אני ממלמלת, ובכלל לא מתרגשת ממה שהרגע קרה.
באזניות התנגן לו שיר, ובזמן שכולם היו בפאניקה, היסטריה,
השתגעו, צעקו ובכו, לי היה פסקול משלי לכל זה, להתרחשות הזו.
כולם המומים. אני ממשיכה לשבת כאילו כלום מעולם לא קרה, ורק
חושבת לעצמי "איחור אופנתי את דופקת, אמאא".
היא מאחרת, איחור רציני.
לה יש את כל הזמן שבעולם, ובינתיים אנשים מתים והזמן שלהם
נגמר.
מי יודע, אולי גם לה קרה משהו, ומישהו צופה בה, באמא שלי,
וממלמל "מגיע לה", אולי באמת מגיע לה.
לי, ולי בכלל לא אכפת.
היא לקחה את הזמן שלה יותר מדי.
יכול להיות, שבגלל זה היום, החיילת רצה, והאלכוהוליסט ממהר
הביתה, הרי הזמן שלהם גם יגמר בסופו של דבר.
הזמן של כולנו הולך ונגמר, מתקתק.
תיק-תק-תיק-תק.
הזמן של כולנו יגמר בקרוב, אבל אנחנו נמשיך לשבת, ואולי נקום
ונצעד באיטיות. |