הוא הולך לו ברחוב, הוא הולך שם לבד.
הכל שומם מסביב, האוויר צבוע באפור והבניינים באפור כהה
יותר...
פנסים שבורים ניצבים בכל כמה מטרים על המדרכה הישנה והסדוקה.
הוא מכיר את המקום הזה מהילדות שהרי הוא טייל פה כשהכל היה
צבעוני ונפלא, פרפרים עפו באוויר וילדים קטנים התנדנדו על
הנדנדות שאגב עכשיו הן מחוברות רק ברצועה אחת למתקן והמגלשה
שבורה באמצע.
מדי פעם הוא חולף על יד מכונית שפעם חנתה, הוא חושב לעצמו חנתה
שהרי פעם, היא יכלה להמשיך לנסוע לכן היא רק חנתה, אך לא כך
היום, היום היא עומדת שם חסרת כל רוח חיים, צמיגים שנפח מהם
הכל, חלון ימני שבור והבגאג' מתנופף ברוח.
הרוח לא חזקה מדי לידו, אבל במרומי גורדי השחקים שמעליו היא
מנשבת בחוזקה, שורקת וחורקת, טסה לתוך חלון פתוח ממשיכה באותו
חדר, עוברת דרך הדלת המזרחית משם פונה בזריזות ימינה ושוברת
דרך חור בקיר, נכנסת דרך דלת לעוד חדר ומשם החוצה דרך חלון
מערבי כשהיא משאירה מאחוריה שובל של דפים מתעופפים וקולות
מתמשכים וחרישים.
הכל שומם מסביב, האוויר צבוע באפור והבניינים באפור כהה
יותר...
השמש לא זורחת כבר בשעות כאלה, אבל אין חושך, פשוט השמש כבר
ירדה מתחת לאופק. הוא זוכר איך פעם כשהוא רק הכיר אותה לראשונה
היא הייתה כל כך מדהימה, כל כך מפתיעה ומסקרנת, הוא רצה להכיר
כל חלק כל שבב וכל חריץ בה, הוא נמשך אליה כמו עש לבגד בארון
מעץ אורן ישן.
אבל עם הזמן הדברים לא נשארו כמו שהם, היא השתנתה, היא שינתה
את עצמה, הגיעו לשם אנשים שונים שהיא משכה, היא גילתה פינות
מכוערות בה, מקומות שבהם אנשים משתכרים ונזרקים לרחוב, מקומות
שבהם אונסים ילדות קטנות.
הוא גילה מאורות סמים, ובתי משפט מושחתים ששולחים אנשים חפים
מפשע מאחורי סורגים, בנים שבלי אבא נשארו יתומים.
הוא עדיין אהב אותה, לא כולם מושלמים ואין מה לעשות, ככה זה,
אפשר לחיות עם זה. הוא עדיין הרגיש בה בטוח, כי למרות כל הפשע
עדיין היה חוק והיה ראש עיר מצוין. תחנת הכבאים הייתה מהטובות
במדינה, אחוז הפשיעה בעיר היה מן הנמוכים. גני הילדים תמיד
שגשגו והיו מלאים בילדים חדשים שהגיעו להתאהב בה גם הם. גם
לזקנים היה פה טוב, בכל שכונה הקימו תושבים בית מיוחד שבו בכל
יום התנדבו כמה אנשים כדי לארח חברה לזקנים. היא עדיין הייתה
נהדרת, לא מושלמת, אבל נהדרת.
הוא התבגר קצת, הכיר בחורה יפה שלמדה איתו בכיתה המקבילה,
הוליד ילדים, נוצרה משפחה, הילדים הלכו לגנים, הוא הלך לעבוד
בבנייני המשרדים הגבוהים והמפוארים, אבל בשעות אחר הצהריים
כשכולם היו עסוקים עם הילדים בגנים או עם הזקנים או עם אלף
ואחד סידורים הוא חיפש משהו אחר, הוא רצה שעשועים. הוא פנה
לראש העיר, וזה שכר לעצמו עוזר מעיר אחרת, עיר גדולה ומשגשגת,
עיר שבה אולי הזקנים צריכים לשלם כדי להיכנס לבתי הזקנים
והילדים לפארק עם מטפלת הולכים, אבל החיים שם טובים.
יש שם מלונות, ומסעדות ובתי קולנוע מפוארים, ואנשים עשירים,
ומצלמים שם סרטים, ויש שם היי טק ונאונים ואורות ושלטים. וכולם
שם שמחים וכולם מרוצים, כמובן שיש כמה פינות חשוכות, שאנשים
נזרקים ובחורות נאנסות אבל כך זה בכל מקום, ובעיר הזו יש כל כך
הרבה אור אז מותר שיהיו פינות כאלה גדולות של חושך.
העוזר החדש הביא איתו מכרים, ומכרים שלהם וחברים של המכרים של
המכרים וגם כמובן קרובי משפחה וידידים ותיקים משכבר הימים ועוד
מהנדסים, ארכיטקטים, עוזרים, כתבניות, מחלקי דואר ומלצרים. הם
בנו מסעדות, הם בנו קניונים, הם בנו מלונות והם הקימו שלטים.
זה עשה קצת רעש, אז לא נורא, שכונות חדשות רחוקות מהמרכז
נפתחו, קראו להם פרוורים והם היו שקטים. את הבתים ליד המרכז
נטשו, ואז נוצרו קצת יותר מקומות שחורים, אבל זה בסדר כי יש
המון אור בעיר, אז מותר שיהיו קצת מקומות שלא יודעים מה קורה
בהם.
הכבאים הלכו להשתכר בפאבים, השוטרים איבדו את כל הכסף בקזינו,
ראש העיר נתפס במלון מפואר בתוך ג'קוזי עם שתי נערות ליווי
צעירות, והזקנים? למי היה פנאי אליהם עכשיו עם כל השעשועים?
לאט לאט העיר החלה לדעוך, אנשים עברו למקומות החשוכים, איבדו
את כל החסכונות, הפשע החל להשתולל. האיש שלנו עבר בהתחלה
לפרוורים ומדי פעם היה מבקר במרכז העיר בשביל שעשוע, אבל המרכז
החל להיות מסוכן בגלל כל הטיפוסים המופקרים שהסתובבו שם, אז
הוא הפסיק ללכת לשם. לאט לאט הם החלו גם להגיע לפרוורים, אז
הוא עזב לעיר אחרת.
כעבור כמה שנים הוא חזר אליה, לבקר, לראות מה קורה, להתעניין
לשלומה, אולי לספר לה כמה דברים עליו ועל מה שעבר בחייו. כל
הדרך לשם הוא התרגש, הוא נזכר איך שכשהיה ילד הכל היה נפלא
והיו פרפרים ונדנדות, והמון צבעים. הוא כבר חיכה לרגע שבו יגיע
לשם ויראה אותה.
הוא הגיע.
הוא הלך לו ברחוב, הוא הלך שם לבד.
הכל היה שומם מסביב, האוויר היה צבוע באפור והבניינים באפור
כהה יותר...
כאב לו בלב, כי עכשיו הוא כבר ידע איך הכל קרה, הוא לא רצה שזה
יקרה, הוא רצה לאהוב אותה עד יומו האחרון, אבל משהו בה היה
חסר, רק משהו קטן, ברור שהיא לא הייתה מושלמת, אף אחד לא מושלם
ואפשר לחיות עם פגמים קטנים, אבל הוא רק רצה לשנות משהו, משהו
קטן, רק לשפר טיפה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.