העולם מורכב ברובו, ויש להכיר בכך בהקדם, מאנשים נמוכים. הם
מגוחכים, עלובים, קשי יום, טפשים, טפשיים, נבזים, חלשי אופי,
חסרי בטחון עצמי, עצבניים, זולים, וולגריים, פשוטים, בוחרים
בחירות גרועות מאוד בחייהם ולאחר מכן מתמרמרים כל חייהם על
התוצאות הנובעות מבחירותיהם בקו לינארי ומאשימים בהן את האל.
קשה מאוד לפתח איזשהו רגש של כבוד לבליל אנוש רב מגרעות זה, אך
אפשר לפחות או אולי מחוייב אפילו למצוא חמלה. זוהי דעתי
בעניין, וממנה לא יזיזני איש בשום מקרה. בלבי יש חמלה לכל אדם
ואדם ויהא הוא החלש אופי, חסר הבטחון, הפשוט, הזול  וגרוע
הבוחרים.
וכך גם לודמילה שלנו, דודניתה האפרורית של לוליטה התאוותנית.
את שמה מעולם לא מתחו וגלגלו בתענוג על פני לשונות. על זיכרון
גופה מעולם לא הוכתמו סדינים נקיים בלילות זרים. היא היתה
לודמילה בגורבה גרביים חומים ועבים עם קרע בבוהן. היא הייתה
לודמילה בחברת הביטוח בה עבדה. לודמילה היתה גם בתעודת
הגירושין מאישה. ולודמילה נקראה בין הסדינים, כאשר גברים
עייפים בלי חשק רוקנו עליה תכולתם.
לודמילה! היא קמה באמצע הלילה (השלפוחית שלה הורגת אותה),
עיניה קמוצות והמטבח מואר באור חיוור (היא מפחדת לישון בחושך
מוחלט). היא נכנסת לחדר השרותים ומגלה שבשרותים יש עכבר. היא
מפחדת אפילו לצרוח. אחר כך היא חוזרת לחדר הכביסה, חוככת בדעתה
בפאניקה, ולא מוצאת בעצמה את העוז לעמוד מול העכבר. שיקול דעתה
איבד שיווי משקלו משום שלפוחיתה הלוחצנית והיא רצה למטבח, שם
היא משתינה בתוך מחבת ואת תכולתו מרוקנת לתוך הפח. אחר כך
מתרגזת על עצמה, על טיפשותה, ויורדת מטה לזרוק לזבל את השקית
ובמעלית פוגש את דוקטור  ווייס השכן מהדירה ממול, ובתוך המעלית
הוא מעקם את אפו והיא יודעת בביטחון שהוא יודע מה יש לה בתוך
השקית. היא יודעת על פי המבט של דוקטור ווייס, שסוקר אותה בבוז
נוראי, שגורם לה להרגיש שהיא פחות טובה ממנו.
לודמילה! היא חושבת לעצמה, למה זה מגיע לי. לודמילה. חתול
מבהיל אותה וצעקה נפלטת מפיה כשהיא נכנסת לחדר הזבל. לודמילה
הבלויה, לודמילה לודמילה המגוחכת, לודמילה הטפשונת, לודמילה
שהבטחותיה הופרו, לודמילה שליבה נשבר, לודמילה שלה שיקרו,
לודמילה אותה מעולם לא אהבו.
הוי, היא שוב עולה במעלה המדרגות ברגל כי היא חוששת שדוקטור
ווייס מצפה לה בתוך המעלית על מנת להביט עליה שוב בבוז. טפשה,
ולבי נשבר בקרבי.
לודמילה! נכנסת לבית, שנראה כל כך ריק מאז שהגבר עזב והותיר
עזובה. נכנסת לחדר האמבטיה המעופש, שבו הייתה מתביישת אפילו
דירת רווקים, ומעבירה יד גסה ומרופטת על רגליה המזוקנות, אותן
לא גילחה כבר 3 שנים, מאז עזב הבחור את הבית. לודמילה, שמביטה
בכעס ובוז עצמי על ביטנה הנפולה והמקומטת השואפת תמיד מטה.
לודמילה, שמתחת לזרועותיה מתדלדל לו עור המספיק להכיל בתוכו
ילד צעיר.
לודמילה! כמה את ראויה לחמלתי.

ובכל זאת, באותו יום היא מחליטה החלטה. 'היא הרגישה בודדה. כן,
כמובן זה ברור' אני חושב לעצמי, כשאני רואה אותה ביום הבא
מגיעה הביתה עם עלי חסה בידה ולאחר מכן חוזרת שוב לאוטוביאנקי
הקטן, על מנת לאסוף עוד ארגז נמוך קומה שהיה פעם של משתלה,
ובתוכו צב. לודמילה החליטה החלטה לא להיות יותר בודדה. אני
מחייך לעצמי מחייך, ולבי שמח.
עוד באותו הלילה לודמילה מציירת לצב על הקרטון ציורים של פרחים
ועשבים. היא קוראת לו בשם, ולו קוראים עכשיו צבי. וצבי מסתובב
בקרטון סהרורי ולפעמים באופן קצת טיפשוני מנסה לנגוס בעלי החסה
הצהובים המצויירים על הקרטון. לודמילה מביטה עליו שעה וחצי
לפני שהיא הולכת לישון, וצבי מביט בה בחזרה בחוסר עניין, אבל
היא מדברת אתו בכזו חדווה.
'הרי זהו צב כה קטון. ממש צבון' אני אומר לה בחיוך כשאנו
יורדים במעלית למחרת בשעה 8:00 בבוקר. היא מחזיקה בצב בדרכה
לביקור בוטרינר. היא התקשרה הבוקר לעבודה להודיע שתאחר. בן
משפחה שלה עובר טיפולים רפואיים. את הוטרינר היא שואלת אם צבים
אוהבים במיוחד סוג מזון מסוים, כי היא רוצה שלצבי יהיה טעים.
והדוקטור עונה לה שנושא ההנאות הקולינאריות של הצב לא נחקר עד
תום עדיין בידי הזואולוגים.
לודמילה! בערב היא חוזרת לעבודה בשעה שאני חוזר, ועיניה אורות
מאוד. אני לוחץ על הכפתור של הקומה הרביעית שלה לפני שאני לוחץ
על זה של הקומה החמישית, כי אני יודע באיזה קומה היא גרה, והיא
אומרת 'תודה' בצורת כה מלאת חן, שעיני כמעט מתפוקקות ממקומן.
היא מספרת לי שקנתה צב, משום שמרוב התרגשותה שכחה שראיתי אותו
גם אתמול בערב וגם היום בבוקר.
לודמילה! לודמילה!!! אני חיי קומה אחת מעלייך. קירות הגבס דקים
כל כך בבתים המודרניים עד כי אפריים קישון אמר פעם שבדירה
השנייה שומעים בצורה ברורה יותר מאשר בראשונה את המתרחש
בראשונה. ובבית הדירות העלוב שלנו אפילו התקרות, אלוהינו
ישמור, עשויות מגבס. הרי זה עניין כאוב, כמובן, ורב השלכות,
וטרדות - אולם לאדם כמוני גם בכך יתרונות. וכיצד הייתי מכיר את
לודמילה לו הייתי חי באותן טירות אבן מימי הביניים שקירותיהן
עבי כרס? הייתה היא גם גרה בחדר הסמוך לשלי ולעולם לא הייתי
יודע על כך.
לודמילה! בערב את מחליפה את בית הקרטון המרופט של הצב לטירה
קטנטנה שמצאת היום בחנות חיות ליד העבודה, והצבונצ'יק מסתובב
ותועה אבל נראה לך גם מרוצה. לודמילה, כמה דברים את מספרת לו
כאילו שהוא מבין הכל. את מספרת לו כיצד דוקטור ווייס תפס אותך
במעלית עם שקית השתן. איך החלטת לשים קץ להשפלה ולהביא אותו
הביתה. לודמילה! מספרת לו על כמה שקשה בעבודה ועל כמה אכזריים
יכולים להיות העובדים, ואנשים בכלל, ובעיקר הצעירים. למשל זהר
שקרא לך מכוערת כבר כמה וכמה פעמים. אבל את גם מספרת על כך שיש
אחד נחמד - הגבר הזקן, בעל שיער השיבה והמבטא מחדר הצילום. הוא
תמיד נותן לך לצלם ראשונה ואומר שלגברות יש זכות קדימה.
לודמילה, כבר בלילה השני את מניחה את הצב על המיטה שלך. את
חדורת בטחון. הצבון מסתובב לו חצי לילה בין הכר לקצה השמיכה
וכמעט נופל מהמזרון, אבל באמצע הלילה מוצא לו פינה חמימה
במיטה, ליד החזה שלך, ונרדם.

לודמילה את עלובה! לודמילה את יפהפה בעיני! לודמילה את דמות
מהספרים!
ואני אומר שלמען נשים כמוך אנו חיים! לודמילה! כל האחרות הן
דמויות שטוחות ואת עגולה. לודמילה! כל האחרות לבנות בעור ואת
מלאת כתמים.

למחרת בבוקר לודמילה מתעוררת ומוצאת את הצב מכרסם לה בשולי
כותונת הכותנה הלבנה. סיפורים קצרים אפשר לכתוב בנחת שורה שורה
בלא לתכנן דבר.
סיפורים קצרים אפשר לכתוב עליך במאות. כל בעיה גדולה ניתן לפרק
לאלפי בעיות קטנות, ומאחת לאחת תדלג בקלילות; הסופר. סיפורים
גדולים איני יודע כיצד לכתוב. אך על לודמילה אכתוב גם אכתוב.
לודמילה! כיצד התחושה כששולי כותנתך מלאים ברוק של צב, וכיצד
את מצחקקת בחדווה הבוקר. במעלית את מביטה בי במבט עולץ ומבויש.


לודמילה! הימים חולפים. לודמילה! זקנתך מתקרבת. לודמילה! כל
יום שעובר לבד את נקשרת. לודמילה! את חושבת שאת מאושרת?
לודמילה, חולפות שנים.
לודמילה כל ערב משקה את הצבון תה, כי זה המזון האהוב עליו. הוא
כבר לא כל כך צבון גם. הוא כבר צב אמיתי, וגם קצת שמנמן. לצב
יש ארבעה ארמונות שונים בהם הוא מבלה את ימיו, ובלילה הוא ישן
במיטה עם לודמילה. לעתים קרובות היא מניחה לצב להסתובב בבית
חופשי לחלוטין והצב תמיד נכנס בסוף מתחת למגרת הנעליים. כל יום
בערב, לודמילה מספרת לצב מה ארע אותו יום. כמה פעמים לודמילה
גם בכתה בספרה לצבי על מאורעות נוראיים שקרו אותו יום, אך רבות
מספור הפעמים כאשר צחקה והוא הנהן בהסכמה. כמה אושר גרם לה
בשתקנותו הסגפנית. לודמילה רצה לפעמים עד לשטחים כדי להביא לצב
את החסה טובה ביותר שישנה.

לודמילה! מדוע נקשת על דלתי? מדוע?
לודמילה, אני שואל אותך משום שלא היה לכך שום סימן מקדים.
אנחנו שכנים טובים ואני אוהב אותך מאוד (עד כמה ששכן אוהב שכנה
נאמנה) אבל אף פעם לא סיפרת לצב שלך - אפילו לא פעם אחת סיפרת
עלי. אם היית מספרת, הייתי יודע. לודמילה, אני לא רוצה שהם
יחשבו שאני חולני, שאני מבקש רע, שאני נבזה, שאני אנצל אותך
ואזרוק. אני אדם זקן ועיוור. טוב נו, לא עיוור. אבל לודמילה,
אני זקן.
לודמילה עומדת מולי ומביטה. אפילו את שמי איני מאמין שאת
יודעת. לא אאמין לך. את שם המשפחה בוודאי את יודעת, הרי לפני
רגע או שניים עדיין תלית בו את מבטך - הוא הרי על הדלת רשום.
הרי אם היית יודעת את שמי הפרטי לעולם לא היית דופקת על הדלת.
כן אני ההרצל ההוא.
אבל את כבר דפקת לודמילה, וגורלנו כבר נחתם. את מזמינה אותי
לארוחת ערב. את תכיני נרות, ואת תעמעמי את האור, ואת תפרשי מפה
ותתרוצצי במטבח, ותבכי אם יישרף לך העוף. וסיבה, את לא נותנת
כמובן. מי צריך סיבות כשיש לודמילה. צב צבוני אף פעם לא שואל
על סיבות. אז תדפקי לודמילה ואני אענה ואגיד שכן, אני מגיע,
ולמחרת אני אשכור חליפת קורדרוי אדומה שגורמת לי להראות כמו שד
זוטר. ובערב אני אחזור הביתה מוקדם כדי להספיק לישון קצת.
ובפעם הראשונה ב6 שנים האחרונות אני אתגלח בערב ולא בבוקר.

למחרת בבוקר לודמילה ואני שותקים במבוכה קלה בתוך המעלית. אל
הצב היא שתקה כל הלילה הקודם. רק האכילה אותו והלכה לישון.
אולי היא יודעת שאני מאזין. כל היום הייתי קצר רוח, וכשחזרתי
בקושי נרדמתי, וכשקמתי בקושי התעוררתי. אבל כבד ועצוב אני יורד
אליה לדירה. זה נחמד, להיכנס בפעם הראשונה לדירה הזרה ולהביט
בארמונות של צבי הצב. ארמון אחד מלא צדפי ים, אחר צבוע כחול,
ואחר נראה בכלל כמו בניין באוהאוס והצב נראה בו כמו דייר גרמני
חמור סבר.
לודמילה לבושה בשמלה תכולה ורחבה מאוד. היא מקפצת לה במטבח
בקלילות בין סיר למחבת, ואני תוהה אם זהו אותו מחבת מפורסם.
לודמילה!
כשתתחילי לספר לי את סיפור צרותיך כבר לא אזדקק לשום מילה
נוספת וזה גם העצוב במקצת, מפני שמיד נגללת בפני כחידה פתורה.
אחר כך כשנזדחל לתוך מיטתך את לא תשכחי להניח את הצב לידינו.
את הרי הבטחת לו. וכשיש אהבה הצב מביט במבט אדיש.
עכשיו בוקר ואני מגלגל לעצמי בלשון את השם שלך, אבל אין ספק
שהשם לודמילה מעולם לא נועד לגלגול. הוא נועד להגיה כבדה.
בבוקר צביק התחכך לי בבטן. את שוכבת לידי לודמילה, ואת ישנה.
האם עכשיו אקום ממיטתי ואתנהג כאילו דבר לא ארע? או שאולי היום
נתפטר שנינו מעבודתנו (שנים רבות מדי בזבזנו שם) ואת תלכי
לוטרינר, ותחזירי את הצב כי יש לך אותי? אבל הוא תולה בי
עיניים כל כך אדישות ומתחננות שלא אדחוק אותו הצידה. לודמילה,
הוא זקוק לך. אני חושב שנקים משפחה אחת גדולה: את, אני והצב.
אחרי שהקשר יתבסס את ואני נעבור לדירה אחת, והצב יגור בדירה
השניה. אח, לודמילה, את מתעוררת ופוקחת עיניים עייפות ולרגע
מביטה בי. עינייך נפקחות לרווחה לרגע ואת מביטה בי מופתעת
וחרדה (קשה לך להבין) אך לאחר רגע הן  מצטמצמות שוב בזחיחות.
הרי אני בסה"כ השכן שלך.