"כימיה - עולם החומר", פרק 12 - תרכובות הפחמן, עמ' 321:
"תרכובות הפחמן מכילות פחמן, מימן וחלק..."
הצלחתי לאבד את עצמי תוך שש מילים. מתחילה שוב." תרכובות
הפחמן..."
לא הולך לי היום. וככה בכל יום.
אני אלמד. יש לי מבחן, יש לי בגרות. צריך לסיים את זה טוב. כמו
שכולם חושבים שהולך לי. צריך להוכיח לכולם שאני יכולה, שאני לא
טיפשה. אבל למה בעצם? אני צריכה את זה באמת? מה, יום אחד אני
אהיה מדענית במכון וייצמן ואני אפתח חומרים חדשים מתרכובות
הפחמן. ואז אני אזכר בהיום, ביום שבו החלטתי לפתוח את הספר,
לשבת וללמוד.
זה לא מה שאני רוצה. אני אהיה עורכת דין. למה? לא יודעת. תמיד
אמרתי לעצמי שאני אהיה עורכת דין רק כדי לראות עוד אנשים
מתגרשים. רק כדי לדעת שאני לא לבד. לראות סבלם של אנשים
נוספים, כאילו שזה מה שינחם אותי ויחזיר לי את האב שלא היה
לי.
עכשיו כשאני חושבת על זה, כל העניין נראה קצת טיפשי. אבל אני
באמת רוצה להיות עורכת דין. את אבא אני כבר לא אקבל, עם זה
השלמתי. אולי לא השלמתי כי עם זה אי אפשר להשלים, אבל
לפחות...
לא, אפילו לא לפחות. כל כך חסרה לי הדמות של האב בחיי. אמא
תמיד עסוקה בשלה. בחבר החדש שלה. בשני הילדים הנוספים שיש לה
עם חבר שלה. ומדי פעם היא נזכרת שיש לה עוד בת. מדי פעם, קצת
מאוחר, היא נזכרת שיש לה עוד תפקיד בתור אמא, לא רק להכין
אוכל. אבל גם כשהיא נזכרת בתפקיד הנוסף שלה היא לא מסוגלת למלא
אותו כראוי.
אבל אבא תמיד היה חסר לי. היא אמרה שאני מציירת לעצמי דמות של
אב מושלם, אבל הוא לא היה כזה. אני שונאת כשהיא מדברת עליו
ככה. אני עדיין רוצה את אבא לידי. שיפתח לי את הדלת אחרי שאני
חוזרת מיום מעייף. יישב לאכול איתי. ישאל איך היה היום שלי.
בערב נשב לראות סרט ביחד ואני אירדם על הכתף שלו. הוא יכסה
אותי בשמיכה ונשיקת לילה טוב ויעיר אותי בבוקר למחרת.
תמיד אמרו שהילדים מתחברים טוב יותר להורה מהמין הנגדי. זאת
אומרת שתפקיד האב בחיי הבת חשוב, ותפקיד האם בחיי הבן חשוב.
אין לי אב. הם גרושים מאז היותי בת שלוש. אבא מתקשר פעם בשנה
להגיד לי מזל טוב. גם אמא אין לי בחיים. אני דחפתי אותה מחיי,
והיא לא ניסתה לחזור. לפעמים היא נזכרת שהיא האם שלי ומתחילה
לצעוק למה חזרתי מאוחר הביתה, ולמה הבת שלה הפכה לשרמוטה. כן,
כנראה שככה היא רואה אותי, את הבת שלה. שרמוטה. אולי בעצם גם
בגלל זה העפתי אותה מחיי.