יושבת, כאובה, מאוסה מדמעות ליל אמש...
כבר מאסתי בך, מאסתי בו, בהם, בכולם. בעיקר בעצמי. ובאותו רגש
ארור שמסרב לעזוב.
עב שחור תלה עצמו מעליי וסרב ללכת.
כך הרגשתי. כך מרגישה. כה כואבת, כה בודדה.
רוצה יד שתחבק, תלטף, פה שינשק, שיכאיב במתיקות,
לב שיאהב, ירצה, ישתוקק לי...
מחפשת את אותו אביר שיבוא על סוסו וייקח אותי עמו אל אותו עולם
מופלא,
עולם שכולו רק חיוך וטוב.
מנסה בכל כוחי לזייף עוד חיוך, לעצור עוד דמעה,
אולי משהו בתוכי ישתנה?
משלה את עצמי לעתים כה תכופות, חושבת שאני יודעת הכל ואז בעצם
מגלה שאני
לא יודעת כלום. מאום.
משתוקקת, זקוקה, כמהה לאותו רגש, הרגש שיחזיק אותי קרובה
אליו,
חזק בין זרועותיו, שלא ירפה.
שרק ינשק אותי ויגיד לי כמה שהוא אוהב אותי
וכמה שאני יפה בעיניו
ואני רק שלו והוא אינו יכול בלעדיי
ואני איני יכולה בלעדיו
ונאהב אהבה ללא גבולות. מהסוג הזה שקיים רק באגדות...
כבר אמרו לי פעם שאני חיה בסרט...
בטח נתקעתי באיזה סרט משנות השמונים המאוחרות,
שחור-לבן, זוג עומד מול שקיעה,
הוא נושק לה את נשיקתה הראשונה והיא, לבושה שמלת מלמלה עם סרט
בשיער,
מרימה חצי רגלה לאחור, ממש מתרגשת.
רומנטיות לשמה, קיטשיות בהגזמה. אבל אולי זה מה שצריכה הנפש
שלי.
את אותו אחד שיגרום ללבי לרטוט רק מעצם המחשבה עליו,
את זה שיגרום לגופי לחוש זרמים כה עצומים רק ממגע ידיו על לחי
אחת,
או על בטן רכה שמחכה לו, שישק לה,
שיגרום לי להתגעגע אליו, לרצות לראות רק אותו, להיות רק איתו
שלא ימאס לי לעולם.
לא ימאס. שרק יגיע. שרק אתן לעצמי להתקרב, שלא אתרחק,
כה מאחלת זאת לעצמי.
שלא אברח שוב, ולו רק לרגע, רק לראות את פניו מביטות בי, פיו
מחייך אליי,
ידיו אוספות אותי אליו בחום, רק לשמוע אותו אומר שהוא אוהב,
ושהוא תמיד יהיה שם. רק להיות מסוגלת לאהוב בחזרה.
זה כל מה שייחלתי לו.


איחולים לנפש רעבה לאהבה