"פאאקקק! פאאקקק! פאאקקקקק..."
שמעתי את הכדור דופק לי בראש בפעם האלף.
"ססאממקק ארס!" הסתננה מבין שפתיי הקללה השגרתית, זו השמורה
אצלי לנהגים מופרעים, ולמזכירות סתומות באוניברסיטה.
הפעם היא יצאה לי ספונטנית דווקא כנגד השכנים מהבית הסמוך.
מה לעשות - מאז שעברתי לדירה החדשה, הצמודה לחצרו של בית פרטי
אקראי ברמת גן, אין לי רגע אחד נטול צעקות, נביחות או הלמות
כדורי רגל וסל בחדר העבודה שלי - אז בטח שקיללתי!
הרמתי את ראשי מהמקלדת לכיוון החלון הישן, זה הפונה ללב החצר
המקוללת, ושנאתי את עצמי שוב על אותה תכונה פתטית המלווה אותי
בעקביות מאז שאני זוכרת את עצמי - היותי פסיבית.
חסרת עמוד שדרה.
איך שלא תקראו לזה, זוהי הסיבה לכך שגם אחרי כל העצבים
והקללות, לא היה בי האומץ לצעוק איזה משפט טיפוסי ומרסן כגון:
"אפשר אולי טיפה שקט?!" או: "אם לא אכפת לכם, יש פה אנשים
שמנסים ללמוד!".  
  "נו, דלית!!! תמסרי כבר!!!" קטעה את מחשבות השנאה העצמית
שלי צווחה של ילד עם קול מתחלף, כזה האופייני כמובן לגיל
ההתבגרות.
בטח שדלית מסרה. ואיזו מסירה! הקצינה הביאה בעיטת שפיץ קטלנית,
שפגעה בקו ישר בקיר שלי ושודרה לי ישר לתוך הראש, בדמותה של
מיגרנה חדשה.
כנראה שלא סתם הבחורה הוסמכה להיות סג"מ בצבא ההגנה לישראל
המהולל...
דיי.
לא יכולתי יותר.
החלטתי שהגיע הזמן לעשות עם זה משהו.
לא, לא עם הרעשים והצווחות. עם עצמי! עם הטמטום הזה ששולט בי,
ומונע ממני לקחת יוזמה ולפעול קצת בשביל עצמי.
הרי לא מדובר רק במקרה הזה. ממש לא. היה זה רק, כמו שנוהגים
לומר במחוזותינו המדבריים לשעבר, 'הקש ששבר את גב הגמל'.
ולגמל הספציפי הזה לא היה עמוד שדרה מעולם - כך שהפעם לא היה
לו לאן לברוח, ונקודת ה'אין חזרה' הכתה בו ישר בין העיניים,
ולא כבעבר, על הדבשת הרכה והסופגת.
 'זה עכשיו או לעולם לא' שמעתי קולות נחושים בראשי שוב ושוב,
בזמן שמשפט נוסף מצטרף לחגיגה במוחי, 'הגיעה שעת ה "ש" ', והוא
אוחז בידו את 'רק את יכולה לשנות בעצמך דברים', ששמח כמובן,
לקפוץ על העגלה הנוסעת - אין עצור.
"טוב". מלמלתי באנחה, תוך שאני מריצה בראשי את כל התסריטים
האפשריים לסרט החדש אליו אני עומדת להיכנס.
"סתם ללכת ולהגיד להם משהו, או אפילו לצעוק עליהם, זו התחלה -
אבל ממש לא פתרון גורף". שללתי את הרעיון הראשון והטריוויאלי
שצץ במוחי. "דרוש משהו הרבה יותר עוצמתי. מטמורפוזה כזו, שתפיל
בתדהמה לרצפה לא רק את הסנטר שלי..." החלטתי, וחיוך קטן התגנב
לו לקצה הימני של השפה העליונה שלי, משתלט כעבור שניות מספר על
הפרצוף כולו. מה לעשות, התאהבתי ב"אני החדשה" שהחלה לצמוח לה
פתאום, באחר צהרים לא ממש בהיר של יום אחד.
 לא מעט רעיונות חלפו במוחי באותן דקות של עצבנות נחושה, אבל
רובם נפלו בעיקר משתי סיבות. האחת, "חוסר עניין לציבור" כפי
שנוהגים לומר, או בשפה שלי - הרעיונות לא היו מספיק טובים,
והשניה - לצערי הרב "מימוש בלתי אפשרי".  פתרונות שלא ניתן
להוציאם לפועל.
נכון, זה אמנם היה נחמד לפנטז עליי נכנסת לבנק, ואחריי שאיזה
ישראלי טיפוסי עוקף אותי באדישות מוחלטת בתור, אני שולפת צרור
אזיקים וקושרת אותו לעמוד הקרוב. אבל לצערי, המשטרה שתגיע,
תשחרר אותו תוך מספר דקות לחופשי. כך שאפילו לבלות הרבה זמן
בתור לא ממש ייצא לו, ואותי לעומת זאת, יכניסו כמובן לכלא
(במקרה הטוב) או לאברבנל (כן, כן, זה המקרה הרע...)
"אין ברירה. נשארה לי רק אופציה אחת" חזרתי למציאות מתוך הכרה
בפתרון המעט אפור, אך ללא ספק הנבחר.
אמנם ייקח קצת זמן, והיישום לא פשוט חשבתי לעצמי, - אבל
אפשרי.  

לסדנא הגעתי דרך המלצות של חברים.
הם היו עמוק בתוך העולם הוירטואלי, עוברים על בשרם חוויות קשות
בצ'טים אקראיים, ICQ ואודיגו למיניהם, עד שהחליטו לנסות את
הסדנא.
"איך להיות ביצ'י/ת בביצ'ט - דרך החיים החדשה שלך".
או בשפת העם, איך לשחות כקרפדה מיומנת בביצה הוירטואלית של
הצ'טים, ולהפוך בסופו של דבר למלך הביצה האמיתית.
כבר חודשיים אני שומעת עליה שוב ושוב, בכל מפגש כזה או אחר
אתם, ותמיד עם ניצוץ של הערצה בעיניהם. "דלית, את לא מאמינה
איזו אישה זו" חזר ואמר לי לפחות עשרים פעם, וטיפה של ריר
מתגנבת לו מזווית הפה, אורן, האקס הישן נושן שלי.
נפרדתי ממנו כבר לפני 3 שנים, עוד לפני שהייתי קצינה. ועד
הסדנא הזו, שכבר מאסתי מלשמוע מילה נוספת עליה, הייתי מגדירה
אותו כאחד הבחורים שבחורות אוהבות לכנות "חמודים"...
הם מצדם, 'החמודים', מרגישים שקיבלו בעיטה לביצים, כל עת שמילה
זו מוטחת בהם...
נשמה טובה, נאיבי, וכל כך לא הטיפוס שבחורות (עם הרסני
שכמותנו) ירצו בתור חבר.
זה אמנם טיפשי, אבל כחלק מהמין האנושי, תמיד ימשוך אותנו בבחור
דווקא החלק המופרע. זה שנמצא  על קצה הצוק, עם הפנים מביטות
מטה על האוקיינוס המרביץ תורתו בסלעי הענק האימתניים, ושוקל אם
לקפוץ או לא.
והנה, אורן הקטן (ככה נהגנו לקרוא לו, רק כדיי לראות אותו
מתעצבן במתיקות שכזו, ומבקש עם עיניים חצי ברצפה 'דיי.. תפסיקו
לקרוא לי ככה') - הפך 'בן סדנא אחת' למושא חלומותיה של כל
בחורה ממוצעת. זיק חדש של ממזריות בעיניו, דיבור שופע  בטחון
עצמי, ורשימה ארוכה של פלאפונים וכתובות אימייל נשיות - שקיבל
מבנות ישראל הוירטואליות המחפשות אהבה והרפתקאות - באמתחתו.
 ולא רק אורן נפל בקסמה של אישה מסתורית זו. גם טלי, ואיילת
ואפילו "מני הממניאק" (ככה כולם קוראים לו מגיל אפס, ולא רק
בגלל שהצליל של המשפט נשמע מעולה כל פעם מחדש) - שאף פעם לא
זכה להערכה מצד המין הנשי, רק בגלל שהיה מניאק בצורה הלא
נכונה.
או כמו שאמרה לו "הגורו": 'צריך ללמוד איך לנתב את הרוע
לכיוונים מסוימים -  אחרת זהו סתם רוע מבוזבז וחסר תועלת'.
מה שנכון - נכון.
 אז החלטתי. אני הולכת לסדנא! ולו רק בשביל לפגוש את האישה
הזו, שכמה שלא ניסיתי לסחוט מהם פרטים אודותיה, הם - בפרצוף
זחוח - חזרו ואמרו כי  'רק מי שעושה את הסדנא רשאי לדעת עליה
דברים'. מעצבנים כאלה...
 חוץ מזה, אני כבר חצי שנה משוחררת מהצבא, ואחרי חודש
אינטנסיבי וחסר תגמול ראוי לשמו בעולם הוירטואלי, הגיע הזמן
ללמוד 'איך עושים את זה נכון'.

הגעתי לראשון מבין סדרת המפגשים המיועדת, כאשר כל אשר אמרו לי,
זה שזהו מפגש הכרויות בסגנון שיחה וירטואלית. מה הכוונה?  גם
אני תהיתי לא מעט לפני...
ובכן, כל אחד מאתנו התבקש להגיע בשעה מסוימת מאוד (כן, כן!
אפילו תיאמו אתנו שעונים דרך הטלפון!) לכתת המפגש, ועם כניסתו
אליה, היה עליו לעטות על פניו מסיכה כלשהי  -כך שאף אחד
מהנוכחים לא יזהה אותו. בצורה זו, כולם נשארו אנונימיים.
וכך, בהפרשים של 3 דקות בדיוק בין כניסה של עוטה מסכה אחד
למשנהו, התקבצנו כולנו, עשרה במספר (כולל הגורו..), שותקים
וממתינים למוצא פיה של הבחורה במסיכת "זינה"...
 "ערב טוב לכל האנונימיים והאנונימיות", פתחה זינה וחיוך
ממזרי מציץ לו דרך פתח הנשימה במסיכת הפלסטיק שלה "שמי היום,
במפגש הראשון, הוא זינה - כפי שאתם רואים, וכל אחד מכם, בין אם
תכנן זאת או לא, ייקרא מעכשיו בכינוי התואם למסיכה שעל פניו".
רציתי לקבור את עצמי על זה שלקחתי מאחי הקטן את מסיכת צבי
הנינג'ה שלו...
"וזה לא נושא לדיון. זה הכינוי שבחרתם לכם בצ'ט הזה היום,
ואתו תצטרכו להתמודד. ותזכרו - אין מקריות. אין גורל. הכל
בחירה שלכם."
חשבתי לי לרגע על המשפט שזינה אמרה. הרי כל פעם שאני נכנסת
לצ'ט, משהו אחר מניע אותי לבחור בכינוי מסוים חדש, או להישאר
עם הכינוי האהוב עליי.
ובגלל אותו כינוי נבחר, פונים או לא פונים אליי באותו זמן
אנשים מסוימים.
אז אולי הכל באמת מתוך בחירה? הבחירה שלי בכינוי, הבחירה שלהם
לדבר אתי בגלל הכינוי, הבחי...
"אבל בואו נכיר קודם כל אתכם" קטעה את מחשבות הבחירה שלי זינה,
עם ההחלטות שלה. "ואני לא רוצה שתספרו לי מי אתם באמת - כי מי
שאתם חושבים שהייתם עד היום, עומד להיפרד מכם, ואתם החדשים
עומדים לתפוס את מקומו. תחשבו על מה שאתם לא אוהבים בעצמכם,
דברים שהייתם משנים אם הייתם יכולים להתחיל דף חלק, בלי שאף
אחד מכיר אתכם, ותציגו את הדמות החדשה שלכם כאן, בפנינו".
מחשבות החלו להתרוצץ במוחי. המון דברים שלא ממש העסקתי את עצמי
לגביהם, פתאום צצו ועלו. מעמידים עצמם במרכז התמונה, זקופים
וגאים, מחכים למוצא פי.
פתאום זו אני שצריכה לסנן: את הצדדים הרצויים לצד אחד, ואת
השנואים או מיותרים, לצד אחר. החוצה.  
וזה קשה... ממש קשה.
"טוב! היה לכם מספיק זמן לחשוב,"  
מספיק?? בקושי שתי דקות!
"כי מעבר לשתי דקות חשיבה, אתם כבר תתחילו לסבך עצמכם במחשבות
שאינן אינטואטיביות, אלא נובעות מרציונל כזה או אחר. אז מה
שהגעתם אליו עכשיו - זה מה שאני רוצה שתציגו" סתמה לי זינה את
הפה בתשובה רציונלית משלה..
"וכדי להקל עליכם במעט, אני אתחיל."
כל העיניים ננעצו במסיכה של הלוחמת המהוללת, או יותר נכון בזוג
העיניים הגדולות שממש בקעו ממנה החוצה. פעם ראשונה הערב שממש
הבטתי על העיניים שלה, והן נראו לי מעט מוכרות, אבל לא ממש.
כאילו נתקלתי בהן בגלגול קודם, במצב אחר, והנה לאחר מטמורפוזה,
מבטינו מצטלבים שוב
"שמי זינה, כפי שאתם יודעים," החזיר אותי קולה למציאות
הוירטואלית החדשה,
"ואני נסיכה." חיוך קטן ומתוק הצטרף לצמד המילים שיצא מהפה,
ולזוג עיניים גדולות וטובות. אף אחד מהנוכחים בחדר לא חשב אחרת
אחריי זה...
"ולוחמת!" הפך החיוך לזדוני במעט, והעיניים לחזקות ואף מרתיעות
כמעה.
לא יכולתי להוריד מהאישה בעלת אלף הפרצופים את העיניים,
ולראשונה התחלתי להבין מאיפה הגיע הניצוץ שהופיע בעיניהם של
חברי היקרים.
"לא תמיד הייתי זינה. לא התייחסתי לעצמי כנסיכה, ובטח ובטח שלא
לחמתי." החלה הנסיכה החדשה בחיינו לזרוק לנו פיסות מידע "אבל
כפי שאמרתי לכם קודם, הכל עניין של החלטה.
ואני החלטתי, באחר צהריים לא ממש בהיר של יום אחד, בעקבות
אירוע כביכול סתמי, להיות אני אחרת. 'אני חדשה'.
וזה מה שעשיתי. זרקתי לפח, פיזית ומחשבתית, כל דבר שקישר אותי
לאני הקודמת.
זו שהייתה חסרת עמוד שדרה, זו שבעיטות הכדורגל של ילדי השכנים
פוצצו לה את הראש במיגרנות ושתקה, וזו שאף פעם לא אמרה מה היא
רוצה באמת!"
אני חושבת שהיה זה סיפור בעיטות הכדורגל שהתחיל לסובב אצלי
בראש את גלגלי הזיכרון, מקרין תמונה מן העבר. על שכנה עם
עיניים טובות וביישניות, שגם אם בעטנו בעיטות 'שפיץ' הרסניות
על קירות ביתה (בכוונה, אני מודה..) לא אמרה מעולם דבר.
עד שיום אחד קמה ונעלמה, וחשבתי שלא אראה אותה יותר.
חשבתי...