תקופה ארוכה של כאב. הרוח מנשבת בחוזקה, וכך גם רגשותיי.
טיפשה. מאמינה שיש לי סיכוי. אהבתי התחרתה באהבתו, ואהבתו
ניצחה. ואני נשארתי בודדה עם רגשותיי. הגשם טפטף על עורפי מבלי
להשאיר סימן. ואולי זה טוב שכך.
תקופה מנותקת.
לא יודעת מה קורה איתי ועם החיים שלי.
מאושרת מכל נגיעה שלך, מכל מבט, מכל מילה. אך יודעת
שכשהאופוריה תחלוף, אישאר לבד עם הכאב.
מחפשת אותך. יכולה לבלות שעות בלשבת ולבדוק בזווית עיניי מה
בדיוק אתה עושה, ובעיקר, עם מי בדיוק אתה עושה.
למה היא? למה היא ולא אני???
וזו לא קנאה. זה כאב. מה עשיתי שזה מגיע לי? שמיכת הכאב שלי
כבר לחה מרוב דמעות. כבר בלויה מרוב שתיקה. כבר דהויה מרוב
אהבה.
ואז מגיעה ההבנה. ההבנה שאין סיכוי, שחייבים להפסיק. אך מבטו,
ומגעו, ומילותיו... שוב מחזירים אותי אלפי צעדים אחורה.
וכשאני חושבת שהתרחקתי מספיק, ושהכל יהיה עכשיו בסדר, שוב הוא
מחזיר אותי לחיקו. ושוב אני נשאבת לכאב.
ועכשיו מה שנותר לי הוא להתמודד. לנסות לעבור הלאה.
אך אני לא אוכל לעבור הלאה בלי לסגור מעגל. הצעד שאני חושבת
עליו כבר כל כך הרבה זמן חייב להגיע, לא משנה מה יהיו
התוצאות.
אני רק צריכה את האומץ. רק כך אני אוכל לתת לך ללכת.


והלוואי שהסוף - הוא התחלה חדשה.