השקיעה התחילה לפזר ריח נעים באוויר, קווי האדום ורוד כתום
נגעו בעורי ברכות, ואני כמסומם שרק קיבל מנה חדשה שאף פעם לא
ניסה, אני עף, מרוצה מכל מה שעשיתי בשבוע האחרון, הקרנים
האחרונות של השמש סינוורו קלות את עיניי.
היא היתה שם לידי, על חיקי, ואני, כילד בכיתה ו', לא יודע דבר,
מה אני אמור לעשות עכשיו? מה הצעד הבא? אני מושיט את ידי אליה,
מלטף אותה רכות.
האוירה כל כך יפה חשבתי, כל כך מתאימה, איפה כל החבר'ה עכשיו?
איפה הם עכשיו שיראו אותי! שיראו מה אני יכול לעשות!
תמיד ברגעים כאלה אתה חושב פתאום, נא! לא בא לי דווקא. והיא לא
נראית גם כל כך טוב, אולי זה יגמר ברע? למה להיסתכן? אבל זה מה
שמטריף! זה מה שאני אוהב בזה!
השמש נעלמה אל מאחורי ההר, הכנרת זהרה בכל הדרה, מנצנצת לאור
דמדומים, כשלולית דם ענקית של מתאבדת מצויה מת"א, שותקת, מלאת
סודות שרק היא יודעת, מסתורית, שאף אחד לא ידעה באמת מה גרם
לקיומה.
ברגע הזה, לפני שהיא נוגעת בשפתי, אני נזכר בפעם הראשונה, בפעם
הראשונה שהעזתי בכלל לגשת ולבקש, לשאול, להגיד. אני זוכר את
הלילה, קר אבל חם בצורה מסויימת, אולי זה היה בכלל בגלל כמויות
האלכוהול שזרמו שם כמו מים, אבל למי איכפת? זה קרה בסוף,
נשאבתי בחזרה אל העולם הלא כל כך אמיתי שאני חי בו.
היא התקרבה לשפתותי, היא היתה רכה ונעימה למגע, הושטתי את ידי
אל הכיס שלי, הוצאתי מתוכו מצית, האש בערה למול עיניי, כרקדנית
בטן באיזה פאב ביריחו, עושה לי לאפ דאנס בהפי אוור של יום
שישי, לקחתי נשימה עמוקה, הוצאתי את העשן מגופי כאילו דוחה
אותו, ההרגשה לא באה מיד, אבל אז הרגשתי אותה, את ההרגשה הכבר
די מאוד מוכרת, הכנרת כבר לא אדומה כשלולית דם, היא נראית לי
כמו כוס ענקית של מיץ פטל, פתאום אני מרגיש צמא, הקמתי את
עצמי. בעמדותי הספקתי לראות את שבבי האור האחרונים נעלמים
והופכים שחור, רצתי לעבר החוף, בדרך חלפתי אל פני אחד מהחברים
שלי אשר היה שתוי מאלכוהול, מתמזמז עם איזה אחת שפגשנו בחוף,
דווקא נראית טוב. היו לה עיניים יפות, ירוקות, כאלה שכשאתה
רואה אותן ברחוב, אתה חייב להפסיק הכל ולהגיד, וואו, יש לך
עיניים יפות, לא בשביל לנסות להתחיל איתה, פשוט, כי זה נכון.
כשנגעתי במים, כל גופי הרגיש כעף, ריחפתי בעולם חדש, עולם
שכולו טוב, ואין רוע או אהבה בעולם הזה, אני זוכר את המחשבה
האחרונה שעברה לי בראש, העיניים, העיניים של זאתי מהחוף.

הייו לה עיניים כשל מלאך.


מוקדש לכם