אני חיה מגל"צ לגל"צ, וזו אפילו לא הצהרה, זה פשוט דרך חיים.
התחלתי לחיות מצפצוף של "השעה שמונה והרי החדשות" ועד לסוף
היום שלכל ההקדמה הזאת מצורף הביטוי המבורך "לילה טוב".
העניין הבאמת עצוב הוא שאני ממש שונאת את גלגל"צ, שונאת את
המוזיקה, את דיווחי התנועה ואת השדרנים.
אבל אין ברירה, והחיים שלי נמשכים בן דיווח חדשות אחד למישנהו
ובן צפצוף של בוקר לצפצוף של "לילה טוב".
כשנפרדנו, זה היה בשלוש ארבעים ושתיים בדיוק, הוא בא להגיד לי
שזה נגמר כשהייתי בעבודה, ובאמצע אחד מהרגעים הכי קשים בחיי,
הקריין הצטרף בקול רציני עם דיווחי תנועה דחופים ועדכון של
שלוש ארבעים ושתיים.
מאז אני חיה ונושמת עבודה, אולי כדיי לשכוח קצת.
אבל מהרגע שאני נכנסת לעבודה בבוקר, גל"צ שם, להזכיר לי
שאיחרתי (שוב) ברבע שעה, שהיום כבר העשירי לחודש והבוס שכח
(שוב) להביא לי משכורות בזמן, וסתם לעודד אותי שנשארו לי (רק)
עוד שש שעות לעבוד.
בלילה, שאני שוכבת לבד, גל"צ שם, למצוא איזה שיר נוסטלגי,
ולהזכיר לי כמה שאני לבד, ואולי לעניין אותי בעוד איזה דיווח
תנועה.
אני שונאת את גל"צ
אני שונאת את המוזיקה
אני שונאת את דיווחי התנועה
את הקריינים,
אבל הם שם
החל משאני מתחילה את היום שלי, הלומת שינה ועצבנית, ועד לסופו,
מותשת ועל סף בכי.
וכל פעם, שיש את הדיווח הזה, בשלוש ארבעים ושתיים, גל"צ שם,
להזכיר לי שאני מתגעגעת.
אני שונאת את גל"צ.
שונאת את המוזיקה
שונאת את דיווחי התנועה
אבל יותר מהכל אני שונאת אותך שעזבת אותי לשידורי גל"צ
ולחיים כאלה, משעה לשעה. |