אני לא יודע אם הייתי כזה לפני שפגשתי אותה וקרוב לודאי שכן אם
כי במידה פחותה, לטנטית, אבל היא ללא ספק הציתה בי משהו שרבץ
במחשכי נפשי השסועה. היא היתה יפה, והדרך בו שלפה ציפורניים
תמיד ריגשה אותי וגרמה לי ליילל. חתולה צחורה, טרף מכובד לחתול
רחוב כמוני, לא יכולתי לוותר על העונג שהיה צפוי לי אם רק
הייתי מצליח להניח עליה את הטלפיים המזוהמות שלי. אני זוכר
היטב את החיוך הזה שלה ברגע שבו הניחה עלי את מבטה, אני זוכר
שבאותו הרגע ממש בעודי ממשיך לשתות מהמים שלה כבר רציתי לצאת
איתה להשתובב בין הפחים. השמעתי את מיטב היללות שהיו לי בארסנל
והיא נענתה - חלושה והחלטית. בהחלט לא ציפיתי להתקפה שלה,
הראשונה, הרי למרות החזות הנעימה שלי בד"כ, גופי היה מאומן
היטב להריגה, אבל היא רצתה למות. יותר מהכל נדמה לי שהיא רצתה
למות. בד"כ אני תוקף רק חתולים, חתולות זוכות ממני לנהמות בעת
הצורך אבל אותה פצעתי. כבר אז בהתחלה היא עוררה בי אינסטינקטים
חייתיים, וזה מצחיק כי הרי לפני הכל ואחרי הכל אני חתול, אבל
תמיד הייתי שונה מאחרים... אבל אני מקדים את המאוחר, ההתקפה
הראשונה שלה בקושי גירדה לי את פני השטח אבל אני הותרתי בה
סימן. אולי תגידו שאני אכזר, ואני גם לא אכחיש אבל נדמה לי
שהיא נהנתה גם ממגע הציפורניים שלי על הפרווה המלכותית שלה כמו
שנהנתה כשהתחככתי בה ורצתי לצידה עת רדפה אחרי עכבר מזדמן או
עת השתובבנו על כרי דשא רכים. מכאן והלאה אני כבר לא יודע מה
קרה, בזיכרון הבא שלי איתה כבר אהבתי אותה, אהבתי כל חלק בה,
אהבתי בעיקר את ההרגשה שהיתה ננסכת בי כשהיתה מלקקת לי את
הפרווה, מבריקה אותה בדרכה שלה, האצילית. היו לה גינונים
שנלמדו במשך שנים ושעברו במשפחתה לאורך הדורות. בדיעבד אני לא
מבין מדוע הסכימה לשוטט איתי בסמטאות האפלות. אולי ההסכמה
הזאת, האופן בו הלכה אחרי בעיוורון חלקי גרר אותי לגרום לה
כאב, תמיד הייתי מוקסם מכאב - שלי או של אחרים, אבל מעולם לא
האמנתי כמה השפעה תהיה לכאב שלה עליי.
נדמה שיכולתי להרגיש אותו פיזית, לפעמים הייתי רוצה לקמט עבורה
את העולם, להגיש לה אלפי עכברים, מרבדי כרים, ים והרים - הכל
כדי שתוכל להעביר לילה אחד ללא צווחות ויללות שהיו מקלפות ממני
את כל ההגנות. לפעמים התסכול היה פוער בי חורים של ממש, דרכם
הייתי נשפך החוצה בצורה מבחילה. |