"עוד אחד", הוא אומר ומחווה בידו לנקודה המדויקת.
הברמן מסתכל עליו בחשש, הוא לא רוצה שיכור מטורף שיהרוס לו את
המקום.
הוא בוחן אותו מעט,  ומניח לבסוף עוד כוס מטונפת ומלאה בנקודה
שהחווה.
הוא מוריק אותה במהירות ומצרף אותה לכוסות הקודמות.
לאחר מכן, מניח את הראש על הבר, מנחם את עצמו בקרירות של קורות
העץ השחוקות.
המקום נראה כל כך שונה מנקודת המבט הזו, האלכסונית.
אנשים עוברים אותו ולא מעיפים מבט, כל אחד ספון בצערו, ממהר
למקומו לשפוך, גם הוא, איזה נוזל הרסני להקלה רגעית, תמידית,
נצחית.
הוא קם באיטיות מהמושב המתנדנד, מפלס את דרכו לעבר היציאה.
עכשיו הוא נמצא ברחוב, רוח קרירה מקבלת את פניו, ומפכחת אותו
מעט.
הוא מחליט ללכת, לא ברור לו למה, גם לא ברור לו לאן.
כשעוברים מולו הוא משפיל את ראשו, מבין את מעמדם בהשוואה
לשלו.
הוא מרגיש שהוא מתמוטט, עוצר לרגע ומתנודד ונכנס למקום הראשון
שהוא רואה.

כאן הוא כבר מרגיש כמו בבית, שואף לתוכו את בדלי העשן שנישאים
באוויר כמו הבושם של אימא שלו, פעם, כשהיה קטן, כל כך מזמן.
הוא מתיישב ומזמין "כפול", מזמין, ומרגיש כמו חיקוי לסרט זול.
הברמן מנחית כוס מלאה לידו ומחייך.
הוא לא מחיך אליו בחזרה, מגשש לעבר הכוס ושותה לאט.

לידו מתיישבת בחורה דקיקה.
היא מסמנת לברמן, שחושף חיוך מקסים וניגש אליה.
בקול מתקתק היא מזמינה איזה קוקטיל, משלבת רגל דקיקה אחת על
אחרת, מיישרת את השמלה השקופה שלה ומפנה את עצמה אליו.
"אפשר לבקש אש?", היא שואלת ומחייכת לאיזו נקודה לא ברורה
בפניו.
הוא מגיש לה מצית בפנים חתומות.
היא תופסת את ידו באחת
"מחפש אולי משהו, ללילה למשל?"
היא שואלת בערמומיות, ומלטפת את רגלו מתחת להגנות הבר.
הוא מושך בכתפיו, משלם על המשקה שלה ועל שלו, ומתחיל ללכת, היא
קמה במהירות והולכת אחריו.
הוא נעצר ליד מוטל קטן ונסתר בצד הדרך.
נכנס ומשלם מראש "שעתיים", הוא אומר לפקיד ומעלה את עצמו
בכבדות במעלה המדרגות.
היא עולה אחריו, מרעישה בנעלי העקב השחורות שלה.
הוא מתיישב על המיטה, והיא נעמדת מולו, מתפשטת באיטיות, גרביון
שחור, חזיית תחרה, מפזרת שיער צבוע ומנסה להסתיר את קמטי הגיל
שפשו בגופה תוך כדי ריקוד שכמעט ומצחיק אותו.
היא הולכת מיד אחר כך.
הוא נשאר לשכב על המיטה הסתורה ובוהה בתקרה שמעליו, כתמי
רטיבות ועובש מספרים את כל האנשים ששכבו כאן לפניו, מלאים
בנוזלים הרסניים ומנסים למצוא תשובות בכתמי ליפסטיק על סדינים
מהוהים.
הוא מתלבש באיטיות, מכנסיים מגוהצות עם הכפל ההכרחי, חולצה
מכופתרת ועניבה, נעליים שחורות והוא יוצא.
הפקיד המשומן מחייך אליו חיוך יודע כל ומאחל לו לילה טוב.

הוא מספיק לישון שעה, אולי טיפה יותר עד שהשעון הכסוף מזכיר לו
שעוד יום הגיע.
"בוקר טוב מר רוזנברג", המזכירה מברכת אותו בפנים מאירות.
על פניו זיפים של שלושה ימים והוא מתגלח במשרד, לובש חליפה
שהמזכירה הביאה לו במיוחד ומרגיש קצת יותר טוב.
"עוד אחד", הוא אומר ומחווה בידו לעבר קנקן הקפה שעומד מולו.
"יש לך המון פגישות היום, חבל שאיחרת", היא אומרת לו בחוסר
נוחות.
הוא מהנהן באיטיות ומשעין את ידיו על שולחן העץ הכבד.
"רוצים לראיין אותך", היא אומרת, "על דרך החיים שלך וכל זה,
לאשר?"
הוא משכיב את ראשו על המסמכים הלבנים ומסתכל עליה ככה,
באלכסון.
היא פותחת עיניים בפליאה וזזה בכיסאה בחוסר נוחות.
"תגידי", הוא מרים את ראשו , "אולי תבואי איתי לאיזה כוסית
צהרים?"
היא מצחקקת בעצבנות וקמה במהירות "מר רוזנברג, כדאי שנחזור
לעבודה"
והוא צוחק, בקול רם, היא כבר יוצאת מהחדר והוא ממלמל לעצמו
"זה בסדר, אני אצא לבד... לאיזו כוסית, או שתיים".