אמרו לי שאני רוצח.
יותר נכון הודיעו לי ברשת הקשר הפלוגתית. "4 קישון, חדל
ירי!!! הפלשתינאים מדווחים על 2 ילדות הרוגות בסובארו הלבנה,
חדל ירי!!!"
כמובן שחדלתי. זה לא שהתכוונתי להרוג שתי ילדות, האמת שאולי הן
אפילו לא מתות. אולי הן אפילו מעולם לא היו קיימות.

כשחזרנו למוצב וסיימנו לטפל בטנק, ניגשתי לצחי מ"פ הגזרה.
"אתה צריך להבין, פעלת בסדר גמור. בכל פעם שאנחנו יורים על רכב
חשוד, הפלשתינאים נלחצים, ומדווחים על הרוגים. אבל הכל בסדר
אין לך מה לדאוג.
ירית לגלגלים כמו שסיכמנו כן?"
"כמובן".
כמובן שאין לי מושג לאן התותחן המחורבן שלי ירה. חתיכת דביל,
שאם הייתה לי ברירה הייתי מעיף אותו לקיבינימט. שאלתי אותו אלף
פעמים על תאום כוונות, אם הוא סגור לאן לכוון, אם הוא זוכר את
הסטייה למקביל בטווח. הוא תמיד אומר שכן, אבל הכדורים תמיד
הולכים אצלו למקום אחר.
עכשיו לך תדע.
הפלשתינאים דיווחו לתאום הבינ"ל על 2 ילדות שנפגעו מירי טנק.
אנחנו הפסקנו לירות, מכונית סובארו לבנה בורחת משביל צדדי.
אולי באמת לא היו ילדות, אולי זה עוד אחד מהתכסיסים הפלשתינאים
האלה.
אולי אני לא רוצח, אבל מה אם?

בתדריך לפני חישוף הציר הכל היה ברור, הכל היה צפוי.
הולכים לפתוח ציר להראות נוכחות, שידעו שכולנו פה.
4 קישון אם אתה מזהה אופנוע אתה?
אני יורה
ואם אתה מזהה טרקטורון?
אני יורה ומנסה לפגוע בגלגלים.
אל תיבהל אם אתה מוריד לו איזו רגל, הם יודעים שאסור להם
לנסוע כאן ברכבי שטח. ומה אם אתה מזהה סובארו לבנה?
כנראה רכב תופת שמסתובב פה כבר שבועיים, יורה לגלגלים.
בדיוק! אל תהסס, כבר פעמים הם ברחו לצלף ב"משמיד". בשנייה
שאתה מזהה סובארו לבנה, יורה לגלגלים.
כנ"ל ג'יפ כחול. עכשיו צא ולך להכין את הטנק, יוצאים ב15:00

"מה, הורדנו ילדות פלשתינאיות?" שאל אותי הנהג בקשר פנים.
"זה כלום," ענה לו הטען "הם יודעים שאסור להם לנסוע כאן, והם
ממשיכים". הסתכלתי על הטען שלי, הוא חייך אלי.
"גם אם הורדנו שתי ילדות, אז מה?", צחק התותחן שלי.
"שמרי, סתום!" צעקתי עליו.
"מה אתה מתרגש אני רק צוחק", ענה.
"כן, נו, מה קרה," עונה לי גם הטען: "הפלשתינאים מדווחים על 2
ילדות, זה לא אומר כלום בטח סתם נלחצו מהירי".
אבל לך תדע.

חיכיתי למצ"ח.
חיכיתי למשטרה.
חיכיתי למישהו שיבוא ויתחקר אותי. אבל כלום.

שבועיים אח"כ השתתפנו בהורדת מחבלים שחדרו לחממות של כפר
דרום.
שבוע אח"כ הורדנו בעצמנו מחבל שעבר קו אדום.
חודש אח"כ עזבתי את הצוות. התפרקנו, הם לא סמכו עלי, ואני לא
בטחתי בהם.
רק רציתי לצאת משם, לכל הרוחות. לעלות לאימון ברמת הגולן.
להתרחק מכל החרא. שלחו אותי במקום זה לגזרה אחרת של עזה.
אחרי 4 ימים הורדתי עוד מחבל, עם צוות אחר. חגגנו בטנק.
אחרי שבוע החזירו אותי לכפר דרום, אמרו לי: שבוע אחרון שלך,
צוות חדש. חבר'ה צעירים לא יעשו לך בעיות. אח"כ אתה עולה
לרמה.
3 ימים אחרי זה ירדתי מהטנק באמצע פעילות. לעזאזל, 15 שעות
בתוך טנק בחום של עזה, בלי שעת הפסקה מה אנחנו מכונות?
רצו להעלות אותי משפט על השטות הזאת. לא היה אכפת לי. מבחינתי
כלא עדיף על עזה.
גהנום של ערבים, חום בלתי נסבל, כל הזמן ירי, כל הזמן פצמרים,
כל הזמן לחץ. ישנים 3 שעות, מארב, טיפול, ישנים עוד 3 שעות,
עוד מארב, עוד טיפול...
יום אחרי תקרית הירידה מהטנק, עמדו 2 מחבלים מחוץ לכפר דרום.
באחד יריתי פגז. בשני יריתי עם הגלילון שלי.
מועמד לצל"ש.
מי זוכר שתי ילדות בסובארו? מי יודע אם הן בכלל היו קיימות?
אפילו הצוות הקודם שלי כבר שכח. רק אני ממשיך לייסר את עצמי
במה אם.