היא חושבת שהיא יודעת הכל על העולם הזה, ובאמת היא מה שנקרא,
נו, איך אומרים את זה, אשת אשכולות, אבל באהבה היא מבינה רק
בלמצוץ לי טוב, וגם זה כנראה בגלל שהגנים הורישו לה שפתיים
בשרניות, שאומרות תמיד מילים עם משמעות, אף פעם לא מדברות אתי
סתם.
כשאני לוחש לה מילים יפות שבורחות לי מהלב היא תמיד מחייכת
חיוך קטן, ונולדות לה גומות, הגומות הכי עמוקות שראיתי, ואני
כל כך אוהב אותה ואני יודע שזאת אהבת אמת, זה לא סתם שהיא
מלקקת לי עכשיו את הביצים. אבל אז היא אומרת משהו, משהו נורא
שנון וצוחקת והיא חושבת שאני לא רואה את כל העצב שלה והפגיעות
שלה והשחור הזה בלב שהיא נולדה אתו, אבל אני רואה, רואה את
כולה למרות שהיא מתעטפת בצחוק הגס הזה. זה מעצבן אותי, אנשים
כאלה, שמרגישים מהמוח וחושבים מהלב. זה כל כך מעצבן אותי
שמתחשק לי לצרוח, פשוט להרים לה את הראש מהזין שלי, להכריח
אותה להסתכל לי בעיניים ולצעוק. לצעוק שתלמד כבר פעם אחת בחיים
שלה להרגיש.
אבל אני שותק, והזין שלי מתמכר לעונג של השפתיים שלה ופתאום
כבר לא כל כך מעניינת אותי אהבה.