ביום עמוס מבריחות,
תחת עיניים עצומות,
מוטחת בפניי המציאות.
עוטה על עצמה תמונה מלאכותית,
שכוללת בתוכה סיטואציה אמיתית.
תיזהר מהבריחות, ילד יקר,
זה בסוף תמיד חוזר
בלילות!
בריחה כואבת ממציאות אכזרית,
כואבת יותר,
כשאת יודעת שהיא עצמית.
אברח לי למקום שקט יותר,
שבו הזיכרונות חיים בעולם משלהם
ולא יוצרים בתוכי עולם,
ושם אחדל לבכות...
תפצע לי את הידיים,
ואני אדמם,
זה יסיח את דעתי ולו במעט
מהעבר ההוא...
תפצע לי את הידיים,
ואני אדמם למוות,
ואתה בתוכי תמות,
ואני אוולד מחדש...
כי אני אוהבת אותי... תמיד,
אבל אני לא אוהבת את מה שעשיתם לי,
ממני!
זה עוד יחזור אלייכם...
שמחה לאיד.