אני כותבת עליך מנגינות יפות של אף פעם. זה נראה כאילו אתה
פשוט לא תבין גם אם תנסה ממש. מתנגן לי דיסק אחד בראש כבר
שבועיים לפחות. אתה כואב לי.
אז אני חצי בוכה לך כמעט בכל שיחת טלפון ולך זה לא נראה
נורמלי.
אתה הבן אדם היחיד שאני שומרת לידי שמסוגל לפגוע בי ככה. פירקת
חומות, הוצאת את הנשמה שלי החוצה לבנה אחרי לבנה דמעה אחרי
דמעה והכרחת אותי להיות שם באמת. ואז, כשאני חשופה לגמרי בעטת
בי מספיק כדי שאני אגסוס, אבל מעולם לא טרחת לעשות וידוי
הריגה.
אני יודעת שזה נראה כאילו אני הלכתי ממך.
אבל האמת היא שאתה הפסקת להיות שם בשבילי עוד הרבה לפני ופשוט
לא הייתה לך את ההגינות לעשות את זה קודם. אתה חושב שאני לא
רואה, אבל אני יודעת כבר הרבה זמן שמה שקורה אצלי בטוח לא קורה
גם אצלך, אחרת לא היית מוותר לי בכזאת קלות. במקום את הגאווה
שלך היית שומר אותי.
יצרתי לך 800 מבחנים ולא עברת אף אחד מהם. תמיד נראה לך שיש
משהו יותר טוב, תמיד דאגת להבהיר את זה, עם ההיא וההוא ושאני
פחות חשובה.
אני הבן אדם היחיד שקנה לך סיגריות בשבתות, אני הבן אדם היחיד
שהביא לך מתנות ואני הבן אדם היחיד שכל פעם שאתה לא בסדר
יתנצל.
אז אני לא מוכנה יותר.
פעם אחת ולתמיד אני אשחק אותה חזקה, ואנסה לשחרר את עצמי מחבל
אין סופי של לדבר איתך. הטלפון כבר מחייג את המספר שלך
אוטומיטית ואני לא רוצה לספר לך מה עשיתי היום, מה אני אעשה
מחר ומי לא שלח לי פרחים.
אני לא רוצה שתדע, איפה אני ומה אני עושה כדי שאולי, תשאל.