[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עודד סמו
/
דודלי

הנה עוד התחלה של משהו. משהו שלא ברור איך הוא ייגמר, ואם בכלל
יש לו סוף. לא לכל דבר יש סוף. בעצם לשום דבר אין סוף. כשמשהו
נגמר הוא למעשה הופך לזיכרון, ואז מתקיים כזיכרון. או אפילו לא
כזיכרון, כי לא לנצח אפשר לזכור. אבל הוא מתקיים כמשהו שהתקיים
בעבר ועכשיו נגמר.
שלמה ניצן גר ברחוב דיזנגוף. או קרוב לדיזנגוף. אולי לא ממש
בדיזנגוף. אבל קרוב. סבא וסבתא שלי גרו ברחוב דיזנגוף מספר
128. ליד רחוב גורדון. הייתה להם דירה גדולה של חמישה חדרים
ואחרי שהם שברו שני קירות, הם הפכו אותה לדירת שלושה חדרים עם
סלון ממש גדול. אני הייתי משחק שם. אחר כך אח שלי נולד וגם הוא
שיחק שם. ראינו טלוויזיה, אכלנו שוקולד (אני יותר התעניינתי
בשוקולד ואח שלי בטלוויזיה), עשינו מעשים שילדים עושים אצל סבא
וסבתא שלהם. שלמה ניצן לעומת זאת בטח עשה באותם זמנים מעשים
שמבוגרים עושים בבית שלהם. הוא בטח ישב על כורסה בבית שלו שהיה
מאוד קרוב לשם, וקרא לעצמו סיפורים של ש"י עגנון בקול רם. אין
לי סימוכין להשערה הזאת אבל משום מה יש לי תחושה שככה הוא היה
מעביר את הזמן הפנוי שלו. את הזמן הלא פנוי שלו הוא היה מעביר
באותה תקופה באולפנים של הטלוויזיה החינוכית בחברת אישה בשם
ציפי מור, בחור בשם ספי ריבלין וערימת חביות גרוטאיות עם קול
מצחיק שענתה לשם חביתוש. אלו עובדות ודאיות שיש להן הוכחות
מצולמות בשחור לבן. שלמה ניצן הסתובב בתוך חנות מכולת, לבוש
כזבן העונה לשם המוזר דודלי, כשהוא מפתח מערכת יחסים פטרנלית
עם יצור אנדרוגיני לא ברור בשם רגע, שכנראה היה פעם בובה על
חוטים. פינוקיו מתהפך בקברו. לתוך כל הקלחת הזאת נכנס ספי
ריבלין בלבוש חסר טעם כשהוא חובש כובע בצורה שעם השנים קיבלה
את השם הלא רשמי חבישת פיסטוק. זאת כמובן על שם הדמות שהשתמשה
בחבישה הזאת וגולמה על ידו. אם רגע היה ילד/ילדה/בובה שמחפש את
דרכו בעולם ונעזר בדברי החכמה של דודלו הרי שפיסטוק היה סתם
אינפנטיל ילדותי שמדי פעם הסתובב בחנות. לא ברור בכלל מה היה
התפקיד שלו שם חוץ מלהיות אידיוט. אבל כנראה שבטלוויזיה
החינוכית כל כך אהבו את הטמטום שלו שפיתחו לו סדרת המשך. סדרה
שנקראה הבית של פיסטוק. ציפי מור השתתפה גם בסדרה הזאת כי לא
היה לה משהו יותר טוב לעשות בחיים. שלמה ניצן וחביתוש העדיפו
כנראה לשבת בבית ולקרוא עגנון. אבל זאת הייתה תכנית טובה. או
שלפחות ככה היא זכורה לי עד היום. משהו באמת מעניין שאפשר
לראות בטלוויזיה. אני חושב שאפשר לומר שזאת הייתה תכנית
הטלוויזיה הראשונה שאהבתי בחיים. היא הוצגה בפניי בדיוק בתפר
ההתבגרותי שבין היותי תינוק להיותי ילד. בדיוק כשהתחלתי להבין
דברים, מילים, מעשים, מראות, בדיוק אז הבליחו דודלי ורגע אל
תוך חיי והשתלבו באופן הרמוני ביחד עם ההבנות האחרות בחיים
שלי. אמא זאת אמא. אבא זה אבא. הבן של השכנים זה גיא מילר והוא
חבר שלי מהגן. רגע זה רגע. ויותר מזה - דודלי הוא ללא ספק
דודלי. הוא איש עם שפם וקול מרגיע ובטוח שמלמד את רגע דברים על
החיים. ואיפה הוא נמצא דודלי? איפה נמצאים דודלי, רגע וחביתוש?
זה ברור. הם נמצאים בטלוויזיה. לכן המחשבה שיכול להיות שאי פעם
אפגוש את מי מהם ברחוב הייתה בלתי נתפסת. זאת אומרת זה לא שהיא
הייתה בלתי אפשרית אבל מפגש מהסוג הזה היה מבחינתי שווה ערך
לנס. הם היו דמויות מופלאות שחיו בעולם מופלא. אבל מה שהיה
מופלא בהם היה בעיקר העניין שהם עצמם עוררו בי. מבחינה
תסריטאית אני חייב לומר שגם אם יש איזשהו ערך לסיפור שהיה בכל
פרק בסדרה, אני עצמי לא ייחסתי לזה אף פעם שום חשיבות. לא אז
ולא היום. אני אפילו לא שמתי לב למשחק המילים שטמון בשם של
התכנית "רגע עם דודלי". פשוט אהבתי לצפות בזה. זה עניין אותי.
כמעט הכול שם עניין אותי. חביתוש היה קצת מעצבן, אבל חוץ ממנו
כמעט הכול. הסדק הראשון במצב ההרמוני הזה בא באחר צהריים אחד,
די סתמי, שבו ביליתי עם אמא שלי. אני לא זוכר מה בדיוק עשינו
אבל זה היה במטבח. אמא שלי עמדה על יד השיש, כנראה שטפה כלים,
ואני ישבתי ליד השולחן. אולי אכלתי. בכל מקרה האינפורמציה
שהגיעה לאוזניים שלי באותו אחר-צהריים הייתה כל כך מהממת שנראה
לי שרק מעוצמת החוויה שהיא הותירה אחריה נמחקו מזיכרוני הפרטים
הקטנים של אותו אירוע. או שזה סתם היה מזמן ובגלל זה שכחתי. מה
שכן זכור לי זה שבשבריר שנייה השתנתה כל תפיסת העולם המינית
שלי. זה קרה ברגע שאמא שלי גילתה לי שרגע הוא למעשה לא רגע.
הוא לא באמת ילד שגר בחנות עם דודלי. רגע הוא בעצם - אישה. הוא
לא הוא. הוא היא. אמא שלי אמרה את זה בכזאת נון שלנטיות שלא
הייתה לי ברירה אלא להאמין בזה. הייתי המום. רגע הוא אישה
וקוראים לו ציפי מור. משפט שתחבירית הוא בלתי אפשרי ושום דבר
לא יכול להשתמע ממנו חוץ מאבסורד קיומי מוחלט. והוא נאמר ככה.
כאילו כלום. עוד עובדה מעובדות החיים. כמו שהשמש זורחת. כמו
שאמא היא אמא כמו שאבא הוא אבא. כמו שהבן של השכנים הוא גיא
מילר. רגע הוא ציפי. ציפי עם דודלי. דודלי? דודלי הוא בעצם
שלמה. ציפי עם שלמה? טוב, אמא שלי הבינה כנראה שאי אפשר להעמיס
עליי יותר מדי אינפורמציה בבת אחת. היא קלטה באינסטינקט אימהי
את מה שרק אלוהים ואני ידענו באותו הרגע. שאף אחד לא ייקח לי
את דודלי. אפשר ללכלך על רגע כמה שרוצים. אפשר להגיד שהוא לא
רגע, אפשר להגיד שהוא לא הוא, את הכול אני אבלע. אבל את דודלי
אף אחד לא ייקח לי. דודלי חי וקיים. ולכן היא החליטה לחכות עם
עניין חשיפת הזהות האמיתית של דודלי לרגע אחר. ואני מודה לה על
כך. יותר מדי זעזועים נפשיים יכולים להפריע לעיכול, וגם ככה
הייתי ילד שמן. אבל החיים המשיכו לזרום להם במורד המשתפל של
עיצוב האישיות שלי ועל אף שבשום פנים ואופן לא הייתי מסוגל ממש
לעכל את המציאות החדשה, יכולתי בכל זאת להדחיק אותה לאיזה מקום
נסתר בנפש שלי. אני אשקר אם אומר שאיכות הצפייה שלי ברגע עם
דודלי לא ניזוקה ולו במעט, אבל עדיין מאוד נהניתי מהתכנית
ולרגעים לא ארוכים יכולתי להרשות לעצמי להיסחף עם האשליה שרגע
הוא ממש גבר שבגברים. חוץ מזה הצפייה בתכנית גם העשירה אותי
בכמה כלים בסיסיים להתמודדות עם החיים והחשוב שבהם הוא שלא
לוקחים מפתח של חביתוש בלי לבקש רשות מרגע או דודלי. אבל זה לא
ממש שייך לעניין.
סבא וסבתא שלי לעומת זאת היו הרבה יותר פשוטים בגישה שלהם
לחיים. הם היו בולגרים אריסטוקרטים שבקושי דיברו עברית וממש לא
התערבבו עם האוכלוסייה המקומית, אבל הייתה בהם מין שמחת חיים
כזאת שהשרישה בי את האמונה שיש להם מטרה אחת בחיים. לשמח אותי.
סבתא שלי ניגנה על אקורדיון ותמיד היו לה ממתקים בכיס, וסבא
שלי הוא אולי האיש הכי נפלא שהכרתי אי פעם. היו לו טעויות
מצחיקות בעברית שנבעו מהעובדה שהוא אף פעם לא ממש התאמץ ללמוד
את השפה ולא את התרבות. מה שמסביר את העובדה שלא הוא ולא סבתא
שלי ידעו מי זה שלמה ניצן. הם ידעו מי זה דודלי, כי אני ראיתי
טלוויזיה אצלם בבית לא פעם ולא פעמיים, אבל ממש לא עניין אותם
מה אותו דודלי עושה כשהוא לא דודלי, ועוד פחות מזה, איך קוראים
לו. ועל עניין רגע שהוא לא רגע וכל זה הם אפילו לא חלמו לדעת.
הם רק ידעו שדודלי גר בסביבה שלהם כי הם היו פוגשים אותו
במכולת. וזה כמובן מאוד שימח אותם כי הם הבינו שיש סיכוי סביר
שיום אחד בשעת טיול מקרי עם הנכד ברחוב דיזנגוף, הוא יחלוף על
פנינו, ואז הם יוכלו להגיד לי תראה עודדי! תראה מי זה!!! וזה
באמת קרה. סטטיסטית זה היה חייב לקרות מתישהו. אני גם ציפיתי
לזה. באיזושהי פריפריה נסתרת בתודעה שלי ידעתי שיום אחד זה
יקרה. אבל הטיימינג של האירוע הזה לא היה מושלם. במבט לאחור
אני יכול לומר היום שהיה עדיף לו זה היה קורה לפני התגלית
המרעישה על זהותו המינית של האנטי גיבור בתכנית. כי העניין הוא
ששלמה ניצן לא היה לבד כשנפגשנו בפעם הראשונה. והוא גם לא טייל
ברחוב. הוא ישב בתוך מכונית שחנתה על אדום לבן בפינת דיזנגוף
וגורדון. הוא ישב מקדימה אבל הוא לא היה הנהג. ליד ההגה ישבה
אישה. לא מוכרת בכלל. לא ציפי מור. סתם אישה. הפנים שלה זכורות
לי עד היום. היא הייתה חייכנית אבל זחוחה והם דיברו על משהו.
סבתא שלי הייתה הראשונה שזיהתה את האפיזודה בהתהוותה ומייד
הסבה את תשומת לבי לנוכחות של הגיבור שלי. אני הייתי המום אבל
לא המום מכדי להגיב. סבתא שלי הצביעה לעבר המכונית שבה ישב
דודלי ואני, לאחר שזיהיתי את האבחנה שלה כנכונה, התחלתי להתקדם
לכיוונה. כמה דברים היו נשגבים מבינתי באותו הרגע. קודם כל
העניין של הגודל. אם דודלי הוא כזה גדול איך הוא נכנס
לטלוויזיה. וגם הצבע. במקום איש עם פנים בגוונים שונים של אפור
ראיתי ג'ינג'י משופם. אבל זה היה הוא. לא היה לי ספק בזה.
התקרבתי אל הרכב החונה ונעמדתי על ידו. דודלי הביט בי מבעד
לזגוגית החלון. זה היה קצת דומה לקלוז אפ שלו בטלוויזיה אבל
משהו בהבעה שלו היה שונה. הוא לא היה רך ואבהי. הוא לא היה
כלום. הוא סתם הסתכל אליי ופתח את החלון. הרגשתי שמישהו חייב
להגיד משהו בסיטואציה הזאת אחרת אני עלול לפספס את המומנטום
ומכיוון שלא היה נראה שהוא הולך לפתוח את הפה בקרוב האחריות
הזאת הייתה מוטלת עלי. ואני עמדתי בה בגבורה. פתחתי את הפה
ואמרתי: דודלי?!
"כן..." הוא ענה לי. ואז נשען אחורה. זה היה הרגע שבו ממש
הבחנתי בעובדה שהוא לא לבד. האישה שישבה ליד ההגה הביטה בי
וחייכה. היא כנראה חשבה שאני חמוד. אבל לי זה היה נראה כאילו
החיוך הזה מסתיר משהו. פתאום זה היכה בי. הזיכרון המודחק
מהשיחה עם אמא שלי במטבח צף ועלה והחיוך של האישה הזאת פתאום
לא היה נראה לי מקרי. הוא התפרש בעיניי כחיוך של מישהי שמצפה
ממני למשהו ואני בתור ילד עם היגיון בריא עשיתי מייד אחד ועוד
אחד. לפניי יושב דודלי. על ידו אישה. לפני כמה ימים הסתבר לי
בפעם הראשונה שרגע הוא למעשה - אישה. ההשערה הראשונה שצפה לנגד
עיניי הייתה שמדובר בלא אחרת מאשר רגע. או בלא אחר מאשר רגע.
אחד מהשניים. היא ממש לא הזכירה את רגע במראה שלה אבל בכל זאת
זאת לא הייתה אפשרות בלתי מתקבלת על הדעת ואני הייתי חייב
לבדוק את זה. הצבעתי עליה ושאלתי: "זאת רגע?"
ואז דודלי חייך בפעם הראשונה. פתאום הוא היה הדודלי החביב
מהטלוויזיה. הוא הביט בי וצחק צחוק מתגלגל... "כן, זאת רגע".
ואני האמנתי לו. גם ירד ממני המון לחץ ברגע שהוא נהיה נחמד אז
הייתי חייב ללכת איתו עד הסוף. האווירה הלכה והתחממה ואני
הרגשתי פשוט מאושר. זכיתי לראות את שניהם. וזה עוד לא היה
הכול. כאילו כדי להראות לי שתמיד אפשר לשאוף ליותר דודלי הפנה
את תשומת לבי למושב האחורי שבו נמנם גבר מקריח ולא מגולח. הוא
הסתכל על האיש, ואחר כך עליי ואז אמר לי בלחישה כדי לא להעיר
אותו: "וזה חביתוש". וואו!!! זה כבר שבר את כל השיאים. רגע של
התגשמות חלומית. דודלי, רגע וחביתוש במכונית אחת ליד הבית של
סבא וסבתא שלי. עכשיו כל מה שנותר כדי להפוך את התענוג הזה
למושלם זה להגיע לבית של סבא וסבתא שלי, לפתוח את המקרר ולאכול
שוקולד. אחרי כמה שניות של אושר עילאי דודלי הסתכל עליי מודאג.
גם הוא כמוני ידע שלכל דבר טוב יש סוף. "אנחנו חייבים לנסוע
עכשיו"
"באמת?"
"כן."
"לאן אתם נוסעים? לטלוויזיה?"
דודלי שתק. השתיקה שלו מילאה את האוויר. פתאום הכול היה דביק
וכבד. האישה שישבה במושב הנהג רכנה לעברי ואמרה: "אנחנו נוסעים
לבית קברות. חבר שלנו נפטר ואנחנו הולכים להלוויה שלו." דודלי
הסתכל עליה המום היא הביטה בי ואחר כך בו ואז פנתה אליו:
"מה אתה מסתכל עליי ככה? אתה אמרת בעצמך שאתה מרגיש שאתה משקר
לילדים האלה בכל פעם שאתה מצטלם לתכנית הדבילית הזאת. אולי
הגיע הזמן שתתחיל להגיד להם את האמת." אחר כך הם שתקו לרגע.
ואז דודלי אמר: "אני לא מבין מה את רוצה ממני, פשוט לא מבין.
בואי ניסע מפה."
הוא סגר את החלון וניסה לחייך אליי. בעצם הוא הצליח אבל לא
לגמרי. או שאני כבר לא ממש הייתי שם. אני לא באמת יודע.
המכונית התרחקה לאיטה. סבא שלי הרים אותי על הידיים וצחק.
"דודלי!!!" קנינו בורקס בסמי בורקס ועלינו הביתה. פתחתי את
הטלוויזיה ובהיתי. יצור מוזר בצורה של קקטוס הסתכל עליי וחייך.
הוא שר: "קוראים לי קישקשתא קישקשתא הוא שמי כמעט ושכחתי שלום"
זה היה פתטי. בובה ששרה שירים.
סגרתי את הטלוויזיה והלכתי לישון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי זאת השלהבת
הזאת ולמה היא
כל הזמן נופלת?



העיראקי, בשם
איגוד הארזים
הארצי


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/3/06 11:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עודד סמו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה