לא מוכן לברוח, לא מוכן למות,
לא מוכן להעלם, לא מוכן לזכור אותך
עומדת מעל גופת נשמתי הארורה!

קורא לך לשוב אליי, קורא לך לראות דרך עיניי
הדומעות את שלנו יחדיו, ולחוד.

אל תשקרי לי, אל תאמרי לי שזה הסוף,
ואל תגידי שהזכרונות שלי שקריים הם,
כי את זו שרימית אותי מההתחלה.

לא עמדת לצדי, נטשתי אותך,
נותרתי מאחור, נהרגת בתוך עצמך!
אז למה את מאשימה אותי כששנינו שווים

בחטאים שלנו ובמעשים העדינים שמשכו
אותנו כל אותן השנים. אל תספרי לי שלא היינו שם,
אל תגידי לי שאת מעולם לא אהבת אותי
כשפרחי האש בוערים בחוזקה כנגד אור הלבנה!

בחטאים בנינו את עולמנו הקט, בחטאים כיסינו
את ילדינו בשמיכה של דם ותמימות, שלעולם לא יהיו כמותנו,
אך את ואני יותר מדי מוכתמים בזכרונות
זכרונות שטפטפו עת עת אל תוך נשמת ילדינו.

החרבנו את הכל במגע, החרבנו את עולמנו הקט
רק בשביל רגע של שלווה!
לעד לא ננצח, אם נמשיך להלחם...
לעד לא ננוח אם לא תתני לי את המפתח לנשמתך!

תזכרי לעד את מה שאני אומר, תזכרי לעד
את הזכרונות האפלים ביותר של נשמתנו,
כאן מעל קברך אני אשקרך לך ואגיד שאיני עוד מתגעגע!

שאיני עוד מתגעגע לשנאתך...