יום שישי בצהרים המטוס ממריא לכיוון הארץ טיסה דרך גרמניה
צ'רטר יותר זול גם ככה ארה"ב גמרו אותי פיננסית.
פתאום בעיות אחד הנוסעים לא מוכן שרגלו תדרוך בתועבה ששמה
גרמניה.
אחרי דיסקוס רציני משנים מסלול המטרה- אמסטרדם עיר החופש
והאפשרויות הבלתי מוגבלות ואני כולה עם 30 שקלים בארנק מחכה
לחזור לארץ היום כדי לתפוס מונית לכיוון ירושלים ולהגיע
הביתה.
עוד בעיה יום שישי ודרך אמסטרדם לא נגיע לפני כניסת השבת, סוף
שבוע שלם בעיר הכי מדליקה בעולם ואני בלי המחאות נוסעים ואפילו
בלי כרטיס אשראי.
בדיכאון של הלייף מגיע למלון נרשם בקבלה יחד עם כל יושבי
המטוס.
פתאום ראיתי אותה גבוהה וחתיכה גם היא כמוני בדרך לארץ הקודש
מסתבכת עם התיקים והיא לבד.
הג'נטלמן שבי מתעורר לחיים בדרך כלל הוא ישן ולא קם אבל בשבילה
הייתי נותן אצבע וגם חותך את כל היד.
ניגש אליה ובקול הכי גברי שיש לי " סליחה אפשר להציע לך עזרה"
והיא מחייכת ונותנת לי מזוודה שרק אלוהים יודע איך היא עברה את
הגבלת המשקל במטוס.
"עמית" אני מחייך ומושיט את היד.
"אני ענת" היא עונה בקול פעמונים.
מפה לשם משם לפה אנחנו יורדים לעיר נכנסים לקופי שופ אמסטרדמי
מצוי. היא מזמינה אותי לקפה ועוד כל מיני דברים כפיצוי על
החבילה שסחבתי קודם.
מחייכת ואני נמס כל חיוך שלה ממיס את כל נטיפי הקרח שבלב שלי
ואני כמו מוקסם הולך אחריה עיוור חסר תקנה.
חוזרים למלון עייפים ומסטולים אני מזמין אותה לחדר שלי והיא
מסרבת בנימוס אומרת שהיא עייפה.
למחרת בערב כולנו על המטוס בדרך לארץ היא יושבת שתי שורות לפני
ואני רואה איך איש העסקים שלידה מנסה להתחיל איתה ומתעצבן.
נוחתים בקבלת קהל איש לא מחכה לי ואני בדרך למוניות נשר לכיוון
ירושלים ואילו לענת מחכה יפיפיה ברונטית שמקבלת אותה בנשיקה
לוהטת.
ואני עדיין עם 30 שקל בכיס בדרך הביתה...



14/10/01