אני לא עושה את זה לעצמי יותר.
לא פותחת את אותו הקובץ, לא במחשב ולא בראש שלי.
לא יכולה להסתכל עלייך יותר, לא על השפתיים שנישקו אותי לפני
כמה חודשים,
ועם אותן השפתיים שאמרת לי שאתה לא יכול להיות איתי כי אני
אוהבת אותך יותר מדי.
לא אמרתי לך,
לא סיפרתי לך ואפילו לא נתתי לך לראות שאני כן.
כל כך אהבתי.
עד שהייתי רואה אותך והיה כואב לך, פיזית היה כואב לי לראות
אותך ולדעת שאתה לא איתי כי אתה חושב שאני אוהבת אותך יותר
מדי.
מזה בדיוק אוהבת יותר מדי?
ואיך ידעת?
בעצם, איך לקח לך כל כך הרבה זמן לראות את זה.
שנה שלמה שאני אוהבת אותך 'יותר מדי'.
ועד שסוף סוף זה קרה, התנשקנו, ואהבת אותי איתך ביחד.
ובאמת שלא הייתי מהחברות האלו, שמתקשרות כל היום או מציקות,
הייתי מחכה שתתקשר בשקט למרות שבערתי בתוכי כל שנייה שלא
דיברנו.
ואתה ידעת הכל, כוס אמק! בטח שידעת הכל, ובגלל זה גם אהבתי
אותך כל כך.
כי אתה לימדת אותי דברים באמת חשובים, דברים של ילדים גדולים.
ולמדתי איתך, והקשבתי לכל מה שאמרת ונתת לעצמך ללמוד ממני, מה
שלא קרה לך עם אף אחת.
'את החברה הכי מיוחדת שאי פעם הייתה לי' אמרת לי פעם ונישקת
אותי בעוצמה ענקית.
אותה עוצמה שהייתה ששכבת איתי, על החוף, על העמדה של הדי ג'יי
הנטושה.
'את מדהימה, ידעתי שתהיי ככה', אמרת לי, חובק לי את היד.
אז כן, אהבתי יותר מדי, ואולי עדיף שזה ניגמר, ככה פחות
נפגעתי,

אבל אני לא מפסיקה לפתוח מולי את התמונה שלך, ולא מפסיקה לחשוב
עליך,
לא מפסיקה לשחזר כל צעד בקשר שלנו, לא מפסיקה לספור כמה טעויות
עשיתי, ואולי אם הייתי עושה ככה, ומשנה פה וקצת שם אז הכל היה
ניגמר אחרת.
רק שתצא מפה, אני מבקשת היום.
שלא תחזור יותר, כי אני למדתי עם עצמי איך לשרוד.
לימדתי את עצמי איך לקום בבוקר עם חיוך, איך לעבוד כל בוקר
וליהנות.
איך להיות עם בנים, ולצאת עם חברים וחברות ומסיבות והכל אצלי
בסדר גמור ותקין.
פשוט לא לאהוב.
לא לאהוב יותר מדי,
אלא פשוט לא לאהוב.