קר לי
או שמה זה רק המצב רוח הזה.
אני בסימן שאלה על החיים האלה.
אני מנסה עוד להבין את עצמי, ואחרים מבקשים שאני אבין אותם.
אני משתדלת לעשות הכל כמו שצריך, כמו שמבקשים ממני ומתפקדת כמו
רובוט.
ומאבדת את עצמי בדרך.

אני משחקת על תקן זמני.
אני לא אהיה פה עוד הרבה, אני אומרת לעצמי.
אני..
משכנעת את עצמי.

ה...
הבלבול הזה, התסכול הזה.
מייאש, מוציא כוחות אחרונים.
וכל מה שכולם מבקשים, אני ממשיכה לעשות.

אני לא יכולה להמשיך לכתוב כדי שתאהבו
אני לא יכולה להמשיך לשתוק, כי ביקשתם
אני לא יכולה להמשיך לענות, כי רציתם
אני פשוט לא יכולה.

אני לא יכולה להמשיך לנשק אותך, כי זה אתה
אני לא יכולה להמשיך להסתכל עליך, דווקא בגלל שזה אתה
לא יכולה להמשיך להקשיב לך,
כי אולי בעצם זו אני.
אולי בעצם זו אני שהורסת לעצמי.
ואיך אני אדע?
אני בכלל לא מכירה את עצמי.
אני מסתבכת עם עצמי בדברים הכי פשוטים.
בהחלטות הכי פשוטות, שפשוט אני מעבירה אותם הלאה.
לא פלא שאני עושה רק מה שאתם מבקשים.
לא פלא שכשאני לבד אני אוטומטית בוכה, מתוסכלת, בדיכאון
אינסופי.
כי אם אני לא יכולה,
אז מה הפלא שקר לי?