כשכואב לי קצת הגרון אני לוקח סירופ.
כשכואב לי הראש אני מתאבד.
כן, כן, זה קרה אתמול, אל תצחקו.
חזרתי מהבית-ספר ולא יכולתי יותר, פשוט לא יכולתי. עם כל
הציונים הנמוכים, והבנות שלא מתקרבות אלי, והמורים ששונאים
אותי, פשוט לא יכולתי.
אז הדלקתי את הגז ואחרי חצי שעה, כשכל הבית היה כבר מסריח,
הדלקתי סיגריה.
זה כמו "הסיגריה שאחרי" כשעושים סקס, רק שכאן זאת "הסיגריה
שאחרי" החיים.
יש בזה משהו מאוד עוצמתי לשבת ככה ברוגע, עם העיתון ביד
ולעשן.
אחרי 5 דקות הכל התפוצץ.

עכשיו אני מלאך. אני בשמיים. אני קל כזה.
אבל עדיין כואב.
כואב בלב.
נגד זה אין כדורים. נגד זה לא עוזרים בלוני גז וסיגריה. נגד זה
לא עוזר כלום.
וכולם למטה עצובים ובוכים ושחורים. אבל להם לא כואב. אני זה
שכואב לו.
אבא תמיד היה ממציא משפטים כאלה מצחיקים: "מת העולם נשרף הים
הדגים עלו על העצים".
ותמיד הייתי צוחק מזה. גם כשכאב. מה הוא חושב שהוא רבי עקיבא
?

אומרים, שרבי עקיבא היה מתדיין עד אור הבוקר עם תלמידיו. היה
מתדיין איתם על פסוקים מהתלמוד, מהמשנה. וכשהוא היה מתעייף,
הוא היה מוצא לו איזה מקום מסתור, מדליק איזה צינגלה ומעשן.
ככה סתם בלי שאף אחד יראה אותו.
ובאמת אף אחד לא ראה. חוץ מאלוהים כמובן.
אבל לאלוהים יש עסקים אחרים להיות עסוק בהם. אלוהים עוסק
בדברים שברומו של עולם כמו שלום ואחווה וילדים אתיופיים.
לאלוהים לא אכפת שכואב, לא הראש, לא הגוף, לא הלב.

כשכואב לי קצת הגרון אני לוקח סירופ.
כשכואב לי הראש...