אין עוצמה בדבריך, לא בוערות לי השיניים הקדמיות ונוקשות
שיניים זו בזו כדי לגמגם.
אין יותר גירודי מבוכה בשערי, חבלות שמוטות הנמתחות על פרק כף
היד שלך כמו היית לוליין גמיש, במחול השריקות לנהגי מוניות
צהובות שגורפות את שערי השטני, למרגלות כבישים מחוספסים
המרצפים את ירכך הפנימית.

הייחודיות שלי מצומצמת עד לגבעולים קצרים, הנמעכים בקרקוש נעלי
הבוקרים של נקבות הרסניות.

הסדרי הלילה שלנו: כמה קשה זה לציין בפני פרוזה מילים קרות
"לשאת אותי עד לגמר הגדול ולהעמידני בפני גדושת המהמרים, לעשות
ממני ארנב מסלולים'.

איך הפכת להיות האויב שלי, כשאני נכנסת לבליטות פניך הנני
מתעבת את יציקות הבטון הללו, שמכריחות אותי לחרוק בשיני ולירוק
את ארוחות השחיתות של שובבות וצעירות-

אני משתדלת לא להוכיח לעצמי כמה קרוב.
אני יכולה להושיט את ידי מבלי שאף אחת תבחין כמה חסרה לי
הנוכחות המגוחכת שלך:
העיוות בפניך כשאתה גומר.


הגומי עליו אני עומדת - עומד להיקרע בכל רגע נתון.
המחצלות ששקועות בפניו של אדמירל הקרקס עומדות לחבוט בשדיי
בכזאת עוצמה ממלכתית, עד
שטבעות היוקרה בקרב ההמון ינצנצו מקנאה, יגאו אל תוך הבמה
ויציפו את גדותיה בגדולתי, דהרות - דהרות, בהם איש איננו קורבן
והחומות נקרשות לנו בין הסדינים, חיכוכים מדביקים הממירים את
הכלובים, בעוד נקישות ברזל מצמררות את הקהל, ואותי באדרת.

המצח שלי רוכסן מזוין ברזלים, בכל פעם שהקמטים מתקוטטים להם
בהנאה, אתה משחיל דרכי קו זינוק
ממנו הכל נראה זר כל כך.

אותו רוכסן עטור חלודה משמיע אנחות כבדות כשהוא נצלב על קירות
עורי הלבן, הרוע שהצטבר בתוכי כל אותו זמן שיצאת לנסיעות החוץ
שלך, עתה משתכר אחת לחודש כשהוא עובד במפעל לייצור חומרים
מזדמנים, נערות שעשוע וניילונים הניצתים בשניות ומדבירים על
גופי העירום כוויות - כוויות, כאילו הייתי מסגרת מטונפת לאחת
מיצירות המופת ששתלת בעבודתך כמו עציץ.
כאילו הרעש של החצץ לא מזכיר לי את הגניחות שהשמעתי שעה שדרכת
אותי כמו תת-מקלע.