מסתכל עליי במבט מיואש. כאילו אין לי כבר בשביל מה לחיות, אין
יותר בשביל מה לנשום.
"את רוצה יותר מדי. את פשוט מצפה מהעולם הזה ליותר מדי",
וכלאחר יד מלמל לעצמו "כנראה שגם אני מצפה ליותר מדי...".אולי
הוא צודק. בעצם למה אולי? הוא רופא, הרופא הכי טוב בארץ. הוא
חייב להיות צודק. ואני באמת רוצה יותר מדי. יותר מדי ממנו,
יותר מדי מעצמי, יותר מדי מאלוהים. גם הוא רוצה נס, מחכה לו,
מחכה למשהו שלעולם לא יקרה. הרי ניסים לא קורים.
אני מסתכלת בו ביאוש בחזרה "הזמן לא יעשה את הדברים לטובים
יותר ממה שהם." הוא יודע שאני צודקת. הוא יודע שהמקרה שלי כבר
אבוד. אני מרגישה חום, וכאב עז מתחיל לזחול מהיד לכיוון הלב
ומשם לכיוון הראש. עוד התקף מתחיל.
עברה כנראה שעה מאז השיחה האחרונה שלנו. אני קשורה למיטה ואור
חזק מסנוור אותי. שמעתי את הקול שלו אומר "היא ילדה חכמה כל
כך, חבל שדווקא אנשים כאלה מגיעים לפה. ודווקא הם חסרי תקווה."
הוא כנראה יודע שאני צודקת, ושהזמן לא ירפא את הפצעים. גם
הכדורים לא. הלוואי והייתה לי דרך לסיים את זה כבר, ולשחרר את
כולנו מהאי נעימות הזאת שנקראת אני.
דמעות מתחילות לזלוג על פניי, אני כל כך מיואשת וחסרת עונים.
הוא כנראה חשב שמתחיל עוד התקף, יש לי הרבה סוגי התקפים בזמן
האחרון, אבל זה לא היה אחד מהם. אני מרגישה מזרק חודר דרך עורי
ונוזל קר נכנס לווריד שלי. שומעת קולות מתערבבים וצבעיים
מתחילים לנזול, חושך.
אני כל כך אוהבת את ההשפעה של התרופה הזאת, הם חושבים שזה
מרדים אותי, אבל זה לא נכון. אני לא נרדמת, אני תמיד שם, רק
לפעמים אני לא נמצאת בגוף שלי אלא מתבוננת מהצד. השקט הזה
והחושך. זה מקום חמים ונחמד. לא נחמד מספיק. אני מרגישה את
החבלים שכובלים את ידיי למיטה כמעט חותכים את עורי. כל
הפיתולים שלי לא עוזרים. לא עוזר כלום, גם החושך לא עוזר.
הקולות מתחילים לחזור, הצבעיים גם הם. כאב ראש אדיר...
פוקחת עיניים ומסביבי אחיות ורופאים, מנסים להחיות אותי. ואז
אני רואה אותו. הוא אומר לכולם לעצור. ניגש אליי ומתכופף,
כאילו קורא את מחשבותיי, כאילו יודע שאני רוצה להגיד לו משהו.
אני באמת רוצה, ומנסה. אבל במקום קולי יוצא חירחור לא ברור
ואני מתחילה להתפתל שוב, זה כבר לא בשליטתי. רציתי להגיד לו
שיספיק, שלא ינסה להחיות. שיתן לי ללכת, לנוח. אבל אני לא
מצליחה להוציא את המילים מפי, במקומם קצף מתחיל לצאת. עיניים
גדולות ועישונים מתרחבים. מבט רץ בחדר ומסתכל בכולם בבהלה.
צעקה יוצא מגרוני ואני מנסה להתקפל. מנסה להגן על עצמי,
משתוללת. והם כבר לא יכולים להשטלת עליי. ושוב שקט, חושך. אבל
לא הרגשתי את הזריקה. אולי לא היי...
זהו, נגמר.