מתי ארגיש שהנפש כבר מלאה ומתפוצצת, כדי שאוכל להקיא את כל
המחשבות מתוכי, ולסדר אותן בצורה מושכת - את הקיא.
לסדר אותן בתוך תבניות שהמילים יבנו להן, יגבילו אותן.
יעוותו אותן.
אני מרגישה איך היא מתמלאת לאט, בלי סדר. הכתיבה תזכך.
הפחד מהמילה הכתובה חונק את הנפש עד שהיא מאדימה, משתנקת
ומשחירה - ובסוף, הכל יתפוצץ החוצה.
השרדות. מגלים תעצומות בלתי אנושיות כשרואים את הסוף כשהוא ממש
קרוב. רק אז, כשהחמצן יפסיק להגיע למוח, כשעיני יכנסו בחוריהן,
וגוני יהפוך כמעט צהוב - רק אז, אקיא את המילים מתוכי.
ואיזה שחרור זה יהא. יותר מכל אורגזמה ריגעית, יותר מכל תחושת
התעלות שחוויתי. אהיה קלה כנוצה אחרי שאשחרר מתוכי את האבנים
הכבדות, באמצעות מנופי המילים.