מביטה החוצה מבין הסורגים,
כלואה בתוך עצמי, איתי כלואים רבים.
געגועיי לשמיים כחולים כמו שהיו,
אבל היום זה לא שמיים,
היום אפור חסר חיים
וזעקות מתים.

געגועיי לעץ, אשר היה ירוק,
עכשו הוא כבר שרוף,
בין שאר גופות אדם.
געגועיי לאבן, שנצצה לאור
עיני ילדים צוחקים,
הם עכשו כבר אינם כמו האבן,
שאינה מונחת לצד קבר לא נודע.

געגועיי לרוח, שנשבה בפני האושר,
הרוח שעכשו היא פיח,
אבק של גוף אדם שמת.
געגועיי למים, אשר היו צלולים,
המים ששינו צבעם לדם,
המים שאינם
ואין חיים אשר היו.

געגועיי לאדמה אשר נתנה חיים,
היום לקחה,
טמנה את החיים במעמקיי עצמה,
כל הצוחקים בוכים בפנים.
האדמה לקחה.

געגועיי אלי,
ואל האנשים,
שלא יראו עוד את העצב בעיניי,
כי אין שמחה, כי אין חיים.
ולא אראה את כחול שמיים,
ולא אביט על אש ומים,
כי אדמה לקחה.


מוקדש לכל אלה שימשיכו להתגעגע אליהם לנצח...


14/09/01