New Stage - Go To Main Page

הילה גייבל
/
ים הכשף

היסטוריה אף פעם לא הייתה הצד החזק של מכשפים. לפחות לא אחת
אובייקטיבית. טבעם של המכשפים היה כזה, שבדרך כלל אלה שכתבו
אוטוביוגרפיות סיפרו בעיקר על גדולתם והשמיטו אירועים לא
מחמיאים.
לכן די מפתיע שהקדישו לנושא הזה זמן במערכת הלימודים של לימודי
הכשפים. אותם שיעורים היו פחות או יותר תלויים במורה שלימד את
השיעור ובמכשפים שהוא חשב שתלמידיו צריכים להכיר.
מנקודה אחת קשה להתעלם: הסיפורים על המכשפים בעבר העידו על
כוחות עצומים שהיו להם. בתקופה הנוכחית מעט מאוד מכשפים הצליחו
להתקרב לאותה עוצמה.
אם היה תלמיד סורר ששאל את מורו אם גם הוא מסוגל לעשות את
הכשפים שתיאר, המכשף היה מזעיף את פניו ומודה שלא, הוא לא
יכול, אבל זה רק בגלל קשיים טכניים. בעבר הייתה כמות רבה יותר
של כשף ברחבי העולם והייתה יותר עוצמה למכשפים. אם היה יותר
כשף באוויר הוא היה יכול לעשות כשפים עוד יותר מורכבים.
אותו תלמיד היה יכול לשכוח מיחס חם מהמורה מאותו שיעור ואילך.
במצב כזה, לא פלא שאף תלמיד לא המשיך לשאול שאלות בנושא.
או בעצם, כמעט כולם.

עינן היה מכשף בינוני. המורים שלו לא טיפחו ציפיות גבוהות מדי
לגביו. לא היה ויכוח על כך שהוא עושה כמיטב יכולתו להצליח
בכשפים.
אם זה היה נגמר בכך, לא הייתה להם כל תלונה.
כבר בתחילת דרכו, עינן הראה התעניינות רבה בשיעורי ההיסטוריה.
הוא מאוד אהב את סיפורי האגדות על השדונים והפיות. הוא לא
הסתפק בתשובה החלקית של מורו לגבי עוצמת הכשף. הוא רצה לדעת
לאן נעלם כל הכשף.
למוריו המכשפים לא הייתה תשובה לענות לו וגם לא סבלנות, אז הוא
ניסה למצוא תשובה בכוחות עצמו באמצעות חיפוש בספרים הרבים
שבספריית האוניברסיטה.
עינן ניסה להתחקות אחרי הירידה ברמת הכשף, ואחרי היעלמותם של
היצורים הקסומים. הוא שם לב לדבר מעניין: כל הדיווחים על
פגישות עם פיות או יצורים אחרים הסתיימו בערך באותה תקופה. מאז
לא נודעו עקבותיהם.
הוא שמע על מכשף אחד, שעשה מחקרים בנושא. המכשף הזה גם נחשב
למשוגע.
שמו היה אות'. אות' היה מכשף זקן שנראה כאילו ראה יותר מדי
דברים בחייו.
עינן החליט לפגוש אותו למרות שהשמועות הצליחו לגרום לו לחשוש
מעט.

הפגישה נקבעה למעבדה של המכשף, שהייתה בפינה נידחת בקצה העיר.
עינן נכנס לתוך המעבדה. לא היה ברור למה היא שימשה, אך היו
מסביב כל מיני ניסויים וקדירות ללא סדר נראה לעין. עינן לא
הצליח לראות את המכשף, אז הוא קרא בשמו.
"אני פה, אני פה, לא צריך להיות היסטריים!" אות' יצא מאחורי
שורת מדפים.
לעינן הייתה תחושה שהוא לא היה שם קודם.
"מה אתה רוצה, בחור צעיר?" אות' בכלל לא הסתכל עליו.
"אתה לא זוכר שקבעתי איתך? לגבי מחקרים שעשית..." עינן אמר
בהיסוס.
"אה, כן. אני מצטער. בדרך כלל לא באים לפה בזמן אור היום. לא
משנה. בוא ניגש לעניין, יש לי הרבה עבודה. שב."
עינן הסתכל מסביב. לא היה באמת איפה לשבת. הוא העיף כמה ספרים
מעל ארגז והתיישב עליו.
"רוצה לשתות משהו? זה משקה שהכנתי בעצמי", הציע אות'.
עינן הסתכל על הכוס שהייתה בידו של המכשף, כשבתוכה חומר חום
מבעבע. הוא החליט לא להסתכן.
"טוב. הפסד שלך." אות' שתה את כל המשקה בבת אחת. לרגע העיניים
שלו הזדגגו.
"איפה היינו? אה. מה אתה רוצה בעצם?" שאל אות'.
"אממ... שמעתי שעשית מחקרים על כשף..."
"כן... עשיתי הרבה מחקרים. על מה אתה שואל בדיוק? דבר!" קולו
של המכשף הרעיד כמה בקבוקים.
"על עוצמת הכשף. למה אין היום אותה כמות של כשף?" עינן ניסה
לדבר בביטחון הרב ביותר שהצליח לאסוף.
"אה... על זה..." עיניו של המכשף הבריקו. הוא הסתכל מסביב כדי
לוודא שאין מי שיקשיב (כאילו יש סיכוי שמישהו יהיה אפילו באותו
אזור, חשב עינן בלבו). אז הוא דיבר מעט בשקט: "כן. ניסיתי
לבדוק את זה לעומק. האמת היא שעד עכשיו לא הצלחתי למצוא תשובה
אמיתית. אח... איזה ימים הם היו..." המכשף השתתק. הוא בהה
באוויר. עינן ניסה לחשוב איך ללכוד את תשומת לבו של המכשף שוב.
הוא הפיל אחד מהספרים שהיו על ברכיו. הספר שנפל אכן עשה רעש
חזק, אך גם פיזר ענן אבק באוויר. שני המכשפים החלו להשתעל.
"מצטער..." ניסה לומר עינן תוך כדי שיעול.
"לא נורא. אולי עכשיו יהיה יותר נקי פה. איפה היינו? אה... יש
לי עצה בשבילך, בחור. כל מכשף יכול להרגיש את זרמי הכשף
באוויר, נכון?"
עינן הנהן בראשו.
"ובכן, תנסה למצוא מקום שבו תחושת הכשף שלך תתחזק. אני לא
הצלחתי למצוא מקום כזה, אבל אולי אתה תוכל..." המכשף חייך,
חושף את שיניו הצהובות. הוא קם והלך לעבר המדפים, ונעלם
מאחוריהם. עינן הבין שהגיע הזמן ללכת.
"תודה!" הוא צעק לחלל האוויר, ויצא מן המעבדה.

דבריו של המכשף הזקן המשיכו להדהד בראשו של עינן. הוא לא יכול
היה לעשות הרבה. היו לו לימודים, והוא העדיף לא לתת למורים שלו
עוד סיבה לכעוס עליו. הוא פחד שהפעם זה לא ייגמר טוב. הוא החל
לצאת לכמה טיולים שזמנו הפנוי אפשר לו וניסה להרחיק כמה
שאפשר.
חבריו לא הבינו איך הוא הפך להיות כזה טייל. עד אז הוא היה
נמצא בעיקר בספרייה של האוניברסיטה, אבל הם קיבלו את זה בתור
שינוי לטובה.
עינן בדק בכל מקום אם הוא יכול למצוא מקור חזק של כשף. יצא לו
לבקר במקומות עם רמות שונות של כשף, אבל אף פעם לא במידה חזקה
במיוחד.
חלפו הימים ועינן לא התקדם. הוא החליט שהגיע הזמן לחפש כיוונים
אחרים בשביל לגלות מה קרה. מתוך הרגל הוא המשיך לצאת לטיולים.
האוויר הפתוח ונטול המורים עשה לו טוב.
באחד מטיוליו מחוץ לטירה, חבריו מצאו מערה. הם דנו במשך שעה
לפחות אם להיכנס או לא. עינן איבד את סבלנותו והודיע שהוא נכנס
פנימה.
זה אולי לא היה רעיון כל כך טוב. בפנים היה חושך אימים. עינן
לא חשב על זה. הייתה לו תמיד בעיה עם כישוף אור. הוא היה מצליח
להוציא להבה קטנה שבמקום להאיר טשטשה את מה שכן ראו. הוא חשב
שאולי כדאי לו לחזור ולבקש ממישהו לבוא איתו, אבל אז זה היה
מוציא את העוקץ מההפגנתיות שבכניסה למערה.
עינן נאנח. "אין ברירה. ננסה לעשות מה שאפשר..."
הוא לחש את הכשף.
למרבה הפלא הלהבה שיצאה האירה את המנהרה במידה המתאימה בכדי
לראות היטב את הסביבה. עינן שרק.
"אילו המורה שלי ללחשים הייתה פה, היא הייתה עורכת מסיבה לכבוד
המאורע..."
הוא המשיך בדרכו. המערה הייתה גבוהה בהתחלה, אך נעשתה נמוכה
במהירות. אף אחד מחבריו לא בא אחריו.
בניגוד למצופה הוא לא הרגיש קושי להחזיק את הכשף. הוא הרגיש
מלא אנרגיה.
"יכול להיות שזה המקום שאות' הזקן דיבר עליו?" מרוב התרגשות
הוא דפק את הראש שלו בקימור של המערה.
"אחח..." הוא שפשף את ראשו. "אוף. המקום הזה קטן מדי." הוא
מלמל כמה מילים ותקרת המערה עלתה למעלה.
"וואו. אני עשיתי את זה? בכלל לא ידעתי שיש כזה כשף..."
הוא הסתכל מסביב. "מעניין איפה כל השאר. לא היה להם אומץ
להיכנס?"
"מה, יש עוד?" הוא שמע קול מצפצף.
עינן הגביר את אור הלהבה. "מי דיבר?"
הכול היה שקט.
"חברים, זה אתם?"
הוא כבר החליט שדמיין כששמע עוד פעם קול צפצפני: "אתה מוכן
להנמיך את האור טיפונת?"
"מי זה?" שאל עינן בקול תקיף.
"כאן, למטה", צייץ הקול.
עינן ירד על ברכיו והאיר את רצפת המערה. הוא ראה משהו שהפליא
אותו: דמות של איש קטן עם אף פחוס וקרחת.
"זה לא יכול להיות... אתה גמד?" הוא בקושי הוציא את המילים
מהפה.
"לא. אני לא גמד. אני טרול", אמר היצור כשכעס בקולו.
"סלח לי, אבל טרולים לא אמורים להיות ענקיים עם שיניים חדות?"
הטרול עיווה את פניו. היה נדמה לעינן שהוא תכף יפרוץ בבכי.
"אמרתי משהו לא בסדר? אני מצטער..."
"הכול טוב. רק רמזת שאני דומה לגמד ושבעצם אני לא טרול. חוץ
מזה הכול בסדר..." אמר הטרול בטון מאשים.
"לא התכוונתי..." גמגם עינן, "אבל פשוט... ממה שאני יודע
טרולים נראים..."
"יותר גדולים ומפחידים", קטע אותו הטרול, "נכון. אבל מכורח
הנסיבות לא נותרה לנו ברירה והתכווצנו."
עינן ניסה להחזיק את עצמו שלא לצחוק. הוא לא רצה להעליב את
הטרול שוב.
"איך זה קרה?"
"השאלה הנכונה היא בגלל מי זה קרה. אתה מבין, באיזשהו שלב כל
היצורים הקסומים כבר לא יכלו להישאר בעולם עם בני האדם. הם
ניצלו את כוחות הכשף לרעה והתחיל להיות מסוכן. אפילו לטרולים.
אז לא הייתה לנו ברירה אלא ללכת גם כן."
עינן לא האמין למשמע אוזניו. הוא שאל במהירות את השאלה שהטרידה
אותו כל כך: "לאן הם הלכו?"
"כולם הלכו אל מתחת לפני האדמה. אנחנו היינו האחרונים לעזוב.
מכיוון שהעולם פה למטה כל כך קטן היינו צריכים למזער את עצמנו.
אז עכשיו הטרולים קטנים ולא מפחידים..."
עינן לא ניסה אפילו לנחם את הטרול. הוא היה צריך להתרכז במה
ששמע עכשיו.
הטרול הביט בו בציפייה.
"יכול להיות שתהיה מוכן להראות לי איפה כולם נמצאים?" עינן היה
בטוח שחלק כלשהו במשפט שאמר לא היה בסדר.
"אתה מתכוון לשאר הטרולים?"
"לא... כן. איפה המסתור שלכם מתחת לאדמה. אתם לא צריכים לפחד
ממני. אני לא אעשה לכם כלום", הבטיח עינן.
הטרול קימט את מצחו. "וחברים שלך לא ידאגו לך?"
עינן פתאום נזכר בחבריו. הם בכלל לא נכנסו אחריו. "לא. אם הם
לא באו עד עכשיו, הם לא יבואו..."
"טוב", אמר הטרול לאחר מחשבה. "בכל מקרה לא תוכל לעשות לנו
כלום. לא נראה לי שייגרם נזק אם תיכנס לראות."
הטרול הסתובב לעבר המשך המנהרה. "דרך אגב, שמי טיטאן." סינן
מאחורי גבו.
"תודה רבה טיטאן. שמי עינן."
"הממ... שם מעניין..." אמר הטרול והתחיל ללכת.
עינן התרומם וניסה לעקוב אחרי הטרול. הוא פחד שידרוך עליו
במקרה. הוא התאמץ לזהות את הדמות הקטנה ולעקוב אחריה.
לבסוף, הם הגיעו למבוי סתום במנהרה.
"הגענו!" צעק טיטאן.
עינן סרק את הקיר במבטו. בקושי סדקים היו שם.
"לא יעבוד אם תסתכל למעלה. אתה צריך לחפש למטה!"
עינן התכופף. באמת היה שם חור קטן. "איך אני אמור לעבור כאן?"
"חכה רגע," אמר הטרול ונכנס דרך הפתח. כעבור כמה רגעים הוא יצא
ובעקבותיו יצאה עוד דמות.
"תכירו: עינן וסף", הצביע הטרול על כל אחד בתורו.
"שלום." אמר עינן. "גם אתה טרול?"
"לא", אמר סף בחביבות.
"הוא גמד." אמר טיטאן בחמיצות. "אתה לא רואה שיש לו כובע?"
"לטרולים יש כזה מזג רע..." אמר הגמד.
עינן ראה שחוץ מהכובע המחודד, היה לגמד שער ארוך ולחיים
מלאות.
טיטאן החליט לגשת לעניין: "זהו השומר של הפתח. הוא יעזור לי
לכווץ אותך..."
הטרול והגמד התקרבו אל עינן והחזיקו בידיו. הם משכו אותו יותר
קרוב לפתח. עינן הרגיש פתאום שכל המרחב מסביבו משתנה, כאילו
מתמתח. לאחר כמה שניות הכול הפסיק. הוא ראה שהוא נמצא מצדו
השני של הפתח. הוא היה עכשיו בגובה של טיטאן וסף.
"אז עכשיו אני בגובה של טרול..." צחק עינן.
"אתה יותר דומה לגמד", אמר סף, "יש לך כובע מחודד כזה..."
עינן הרים את עיניו וראה שהכול מסביב היה מלא עצים וצמחים
יפהפיים. היה כשף בכל פינה.
"וואו..." לחש עינן.
"יפה, נכון?" אמר טיטאן. "בוא ניכנס יותר פנימה. תראה יותר
טוב."
הם נכנסו לתוך יער. העלים של העצים היו בצבע אדום וכתום. הם
היתמרו לגובה רב. עינן ראה פיות משחקות בין ענפי העצים, חד קרן
עבר שם בחטף. הוא לא הקשיב לדיבוריהם של טיטאן וסף כי התרכז
בהתרחשויות מסביב.
"לא אמרת לו?" שאל סף את טיטאן.
"לא. הוא כל כך התעקש ולא רציתי לקלקל לו..." לחש טיטאן.
"זה לא בסדר, אתה יודע."
"יש כל מיני סוגים של פיות?" קולו של עינן הקפיץ את שניהם.
"כן, כן", אמר טיטאן לאחר שהשיב את נשימתו. "אלה פיות יער. יש
עוד כל מיני פיות בנחלים, בהרים, בפרחים..."
סף הסתכל עליו במבט מוכיח.
עינן לא שם לב לכך. "למה לא נשארתם למעלה?"
"כבר אמרתי לך. בני האדם החלו לרדוף אחרינו. כאן יש לנו מרחב
לחיות טוב." ענה טיטאן.
"יש לכם בכלל קשר לעולם של בני האדם?" התעניין עינן.
"לא ממש. אנחנו נשארים מתחת לפני האדמה", ענה סף.
"זה נראה כאילו לא חסר לכם כלום כאן..."
סף נאנח. "כן, נכון? אבל אם לומר את האמת, כל אחד היה רוצה
לחזור אל פני השטח. כנראה שיש איזו חיות מסוימת בעולם שלכם
שאין לנו פה".
עינן תהה לעצמו מה בכלל יכול להיות חסר במקום הזה, כשלפתע שמע
תזוזה.
הוא הסתכל אחורה. הוא שמע את זה שוב. יותר נכון להגיד שהרגיש
את התזוזה. היא לא באה מבחוץ, אלא ממנו.
עינן הרים את ידו והסתכל עליה. הוא ראה איך המולקולות בגוף שלו
זזות ומתכווצות.
"מה קורה פה? הגודל שלי עכשיו נעשה יותר ממשי!" הוא כמעט צעק.
"אל תדאג. לא קורה כלום..." טיטאן ניסה להכחיש.
סף לא התאפק ואמר: "זה לא נכון! טיטאן הסתיר ממך מידע חשוב: אם
נכנסים לכאן אי אפשר לצאת חזרה!"
עינן ניסה לשכנע את אוזניו שלא שמע את מה שסף אמר. הוא לא רצה
להאמין שהוא לא יוכל לחזור לעולם שלו. הוא התחיל לרוץ בחזרה
בדרך שהלכו בה. בטח אם הוא ייצא למנהרה הכול יסתדר.
טיטאן וסף רצו אחריו. "לאן אתה בורח?" "תעצור רגע!"
עינן לא שם לב אליהם. הוא הגיע אל פתח המערה ויצא ממנה.
שום דבר לא קרה. הוא עדיין נשאר קטן וממשי. טיטאן יצא כעבור
כמה רגעים מהפתח.
"חייבת להיות דרך להחזיר אותי למה שהייתי קודם." בקולו של עינן
הייתה כמעט תחינה.
"אני מצטער", ענה טיטאן.
"למה לא אמרת לי?" אמר עינן בייאוש. הוא שקע אל רצפת המערה ושם
את ראשו בין ידיו.
"כבר ראית אותי. חשבתי שבכל מקרה תנסה להיכנס פנימה ואז זה לא
היה משנה..." טיטאן הסתכל על עינן.
"חוץ מזה, מה כבר יש לך בעולם ההוא שקשה לך לוותר עליו?" אמר
בניסיון לנחם את עינן.
"הרבה!" עינן התפרץ. "ההורים שלי למשל! לא, בעצם... וכל החברים
שלי... אה... הכלב שרציתי לאמץ! אוף, מה זה משנה? אני לא רוצה
להישאר כאן לנצח..." הוסיף בייאוש.
"רצית למצוא כשף, לא? אז יש כאן הרבה מזה. בתור מכשף אתה אמור
להעריך את זה..."
"גם אם זה נכון, אין זמן יותר מתאים מזה לרחמים עצמיים!"
התלונן עינן.
שניהם שתקו כמה רגעים.
טיטאן קם: "אז אתה בא?"
עינן קם באי רצון בולט ונכנס חזרה דרך הפתח.

הזמן עבר די מהר. עינן גילה שהוא יכול לעשות כשפים רבים והרבה
יותר מסובכים ממה שהצליח לעשות בעבר. החידוש של מכשף בעולמם
גרם להרבה יצורים אגדתיים לבוא לראות אותו. רבים באו אליו
בבקשות עזרה. עינן כמובן עזר להם - תמורת תשלום סמלי.
עדיין הוא לא הרגיש שייך. חברתן של פיות וחדי קרן היא די
נחמדה, אבל לא מצליחה להאפיל על העולם שלמעלה. חוץ מזה, עם
הטרולים הוא לא הסתדר. טיטאן עוד היה היחיד שהיה קרוב להיות
חביב, אבל הוא עזב אותו לנפשו. סף היה מאוד עסוק בתור שומר
השער ולא היה לו פנאי לעינן. בכלל עינן שם לב שהגמדים היו תמיד
עסוקים בעשיית דבר כלשהו.

השם שלו כנראה מאוד התפרסם, מכיוון שהמועצה העליונה שמעה שחדר
לעולמם בן אדם. עובדה זאת לא מצאה חן בעיניהם, ולכן הם זימנו
אותו לבוא לפניהם לשיחת הבהרה.
עינן הגיע למקום מושבה של המועצה. הוא היה ממוקם בלב חורשה
צפופה של עצים ענקיים. כל היצורים שהיו באזור היו מלאי יראת
כבוד. אפילו העצים והצמחייה שמסביב נראו מפוחדים.
עינן תהה אם עליו לחשוש מהפגישה הזאת. הוא החליט שאם אתה מכריח
את עצמך להרגיש פחד, זה מעט בעייתי.
הוא כנראה לא ידע את כוחה הרב של המועצה. היא שלטה על כל העולם
שמתחת לפני האדמה. המועצה הייתה מורכבת ברובה מפיות, אך גם
מנציגים של שאר יצורי הפלא.
"חסר פה רק מכשף", קבע עינן כשראה את ההרכב של המועצה. פיה
קטנה הובילה אותו לעבר כסא שהועמד מול חברי המועצה שישבו בחצי
מעגל. למרות שקטן בגודלו מאוד, עינן עדיין היה יחסית גבוה
לעומת חברי המועצה. הם הרגישו שעליהם להיות יותר גבוהים מגובה
העיניים שלו, ולכן ריחפו באוויר. עינן תהה אם גם יצורים אחרים
היו חושבים שהמחזה הזה מצחיק.
"המכשף עינן." פתח שדון חמור סבר. "זימנו אותך לפה בכדי לברר
את נסיבות כניסתך לעולמנו. כפי שידוע או לא ידוע לך, נוכחותם
של בני האדם מכל סוג שהוא בעולמנו אינה רצויה. אנחנו מבינים את
חשיבות הכשף שיש כאן בשביל להפעיל את כוחותיך, אבל זה לא מקובל
שאנשים יחיו איתנו".
חברי המועצה דרשו ממנו להסביר כיצד נכנס לעולמם. עינן סיפר על
טיטאן ועל חוסר הברירה שלו להישאר.
"תבינו, הייתי רוצה מאוד לחזור אל מעל לפני האדמה, אבל אי
אפשר..."
השדון ענה: "אנחנו מודעים לבעייתיות שגרמה לכך שתגיע לכאן,
ולכן  אנו מוכנים להרשות לך להישאר בעולמנו, עם מעקב, כמובן.
אבל אם אתה רוצה לחזור לעולמך, יש אפשרות לעשות זאת."
עינן פלט קריאת הפתעה. "באמת? איך אפשר לעשות זאת?"
השדון המשיך לדבר בקולו הרציני: "ישנו מקום שנקרא ים הכשף.
דרכו יש לך אפשרות לחזור. אבל יש סיכון בכך. יכול להיות שתחזור
ללא כוחות כשף בכלל לעולמך. בשביל להצליח לחזור אתה חייב להיות
בטוח שאתה רוצה לעשות זאת".
עינן הודה למועצה, ויצא מהמתחם שלה.
הדברים שנאמרו לו הטרידו את מנוחתו. האם שווה לו לחזור לעולם
שלו כשיש סיכוי שלא יהיה מכשף? במיוחד לאחר שראה למה הוא מסוגל
מבחינת כישוף, הוא לא היה מסוגל לדמיין את עצמו ללא כוחות
בכלל. למרות היסוסיו, הוא החליט ללכת לעבר ים הכשף. הוא רצה
לחזור לביתו.

הדרך לים לא הייתה קלה. היו הרבה מכשולים טבעיים. הייתה גם
עוצמה אדירה של אנרגיה בכל מקום שיצרה סופות ברקים חזקות.
בסופו של דבר, הוא הגיע אל חוף ים גדול. השטח היה מאוד מישורי
והיה אפשר לראות רק את הים באופק.
עינן קלט פתאום שאין לו מושג מה הוא אמור לעשות עכשיו. המועצה
העליונה רק אמרה לו ללכת לים ולא הזכירה שום דבר לגבי מה לעשות
שם.
בדיוק כשהחל לחשוב שאולי המועצה עבדה עליו ועשתה לו מעין טקס
חניכה, הוא ראה דמות שהלכה לחוף הים והתקדמה לעברו. מקרוב הוא
ראה שזה בעצם בן אדם.
"שלום", אמר האיש כשהגיע אליו.
"שלום", אמר עינן בזהירות. "אני מקווה שזה לא חוצפה לשאול, אבל
מה אתה?"
האיש חייך. "אני בן אדם. בתור מכשף הייתי מצפה ממך לקצת יותר
חוכמה..."
עינן הבליג על ההערה ואמר: "זה מה שמפתיע אותי. חשבתי שבני אדם
לא מורשים להישאר פה..."
"אם כך, איך אתה נמצא פה?" האיש לא נתן לעינן להגיב. "אי אפשר
לבודד לגמרי את העולם הזה מהעולם שעל פני האדמה. אנשים שנכנסו
לפה באיזושהי צורה לפעמים נשארים..." האיש אמר זאת קצת
בתסכול.
"זה מה שקרה לך? לא הצלחת לחזור למעלה?" שאל עינן בסקרנות.
"זה לא שלא הצלחתי", אמר האיש בנימה של גאווה. "כשהגיע הרגע
שבו הייתי צריך להחליט - כמו שאתה צריך לעשות עכשיו - הגעתי
למסקנה שאני רוצה להישאר כאן."
עינן הסתכל עליו בחוסר הבנה: "מתי היית צריך להגיע להחלטה?"
"תקן אותי אם אני טועה, אבל לא באת לים הכשף בכדי להסתכל על
כמה שהוא יפה, למרות שבאמת יש בו יופי מסוים..."
"אז אתה יודע מה אני צריך לעשות?" אמר עינן בשמחה.
האיש הנהן. "אתה צריך להקיף את הים".
"זה הכול?" אמר עינן בהקלה.
"זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה. אתה צריך להיות בטוח שאתה רוצה
לחזור. אני חשבתי שידעתי מה אני רוצה, אבל אני כבר לא משוכנע
שעשיתי את הבחירה הנכונה ועכשיו מאוחר מדי בשבילי..."
עינן לא ידע מה לומר. הייתה מבוכה קלה באוויר.
"לא אמרת לי מה השם שלך..." נזכר עינן.
"זה לא משנה. למה אתה מחכה? לך כבר..." אמר האיש בחוסר
סבלנות.
עינן החליט להקשיב לו, והחל להקיף את הים.
בהתחלה לא קרה כלום. אבל אז הוא החל לשמוע קולות. הם קראו לו
להיכנס אל הים. הים בהק והיה מלא עוצמה. עינן חשב שאולי כדאי
לו להיכנס. לא, הוא נזכר. אסור לו להפסיק את הסיבוב. הקולות
ניסו לגרום לו להפסיק את הליכתו והבטיחו לו בתמורה כוחות כישוף
רבים. עינן התווכח איתם ואמר להם שכבר יש לו כוחות רבים. הוא
לא זקוק לנוספים. הם הבטיחו לו כוח רב שבעזרתו יוכל לשלוט
בעולם הפיות. עינן לא האמין שיוכל לשלוט על הפיות. מועצת הפיות
לא תרשה שזה יקרה. הוא גם לא רצה לשלוט. אבל יכול להיות שהוא
יישאר ללא כוחות בכלל אם הוא ישלים את הסיבוב, ענו הקולות.
"לא", אמר עינן בהחלטיות. "אני רוצה לחזור לעולם שלי!"
הקולות החלו להתפוגג. כשהשתתקו לגמרי ראה עינן שהוא סיים להקיף
את הים. הוא ראה את האיש שפגש קודם. האיש הסתכל בו בסקרנות
גלויה.
עינן ראה שמאחורי האיש יש פתח. הוא התיישב על החול מרוב
עייפות.
"נו? אז מה קרה?" האיש לא היה יכול להתאפק.
עינן היה קצת מופתע: "הצלחתי. מה, אתה לא רואה את הפתח? הוא
ממש מאחוריך!"
האיש קפץ. הוא הסתובב לאחור וניסה למשש את האוויר: "איפה? כאן?
כאן?" הוא קרא בפראות.
"אתה לא יכול לראות אותו?" אמר עינן בהבנה.
האיש הפסיק בחיפושיו חסרי התועלת. "לא... אילו רק יכולתי...
הלוואי ויכולתי לחזור איתך גם כן..." הוא הוסיף בצער. ואז,
מבלי להסתכל על עינן פעם נוספת, הוא החל ללכת לעבר הים. הוא
נכנס לתוכו ואז נעלם.
עינן העיף מבט אחרון מסביב. הוא קם ועבר דרך הפתח.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/3/06 12:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה גייבל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה