ז'אק מונרו / בתולת הירח |
בתולת הירח,
קול הנבל קורא לך לשוב, לביתך החם;
עזבת אותי, ונשארתי עם צלקת בנשמה.
ובלילה שקט, נצח של שנייה.
אותה השתיקה, תמימות החשיכה,
צוחקת, בוכה.
מנסה להסתיר דמעה.
נדדת כמו ציפור, בשעת הקור,
לאחר שכישפת את נשמתי.
באביב התאהבת, בקיץ נאהבת,
בסתיו התאכזבת ובחורף נשברת.
בתולת הירח.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|