אתה מחכה בחצות לאוטובוס שלא יגיע, חצות וחצי, אתה מתקשר, אחת,
אני מתקשרת, כבר ויתרת וחזרת הביתה, אני סופרת בדקות מה שעד
אתמול נספר בחודשים, אני ערה בכל מקרה הלילה, כי אמרת שתבוא,
פתאום משעמם לי, תחושה לילית של רק חזרתי לארץ והכל עדיין נקי
וחסר השלכות, אני שולחת לך בדואר אלקטרוני שירים שכתבתי עליך
לפני שנסעתי, עם הסברים מדויקים על דמויות ומטאפורות בשביל
בחורים אנוכיי קליטה כמוך, ואולי לא הייתי צריכה לעשות את זה,
הרי יכולתי למשוך עוד שבועות, עוד חודשים עד שבכלל היינו
נכנסים בחזרה לתוך עצמנו ושוב נאלצים לשבור הכל, לשחק בין מגע
חסר מחויבות ומלל חסר השראה, אבל רציתי שתדע למה אתה נכנס,
שתדע על מה אתה מתנצל, ואם תבהל משטף המידע הזה, כנות הרגש,
חולשת התשוקה, ותשאר רחוק ממני עד חצות של יום הבא ושל כל
הימים הבאים - אסתדר, יש לי אחר והוא משאיר לי אבני מזל
מבריקות במיטה, מי שישן עם הג'ינס נופלים לו דברים מהכיסים,
לפעמים יוכל לבוא ולאסוף אותם ולפעמים תהיה בדרכו, כי אהיה
עסוקה בלחכות לך, מי שרצה לאהוב אותי היום לא אומר לו שאתה
אולי תבוא הלילה, בסוף לא באת, אבל כששאל אודותיך אתה "זה
שאהבתי פעם" וזה לא משהו שאפשר להגיד, תראה את השירים האלה, מה
אני שולחת בכלל, מה תבין ומה תדע ומה תעשה עם מה שתדע, כל כך
הרבה חודשים הבטחתי שאשכח שאבליג שלא אבוא ובסוף אני מחכה לך
מחכה בכביש באמצע הלילה לבוא, חוזר הביתה וקורא, תרגיש איזה
שקט ותום ניצלת, באיזה עומק שורפות צלקות הבדידות, חוסר
האכפתיות, השיכרות, תדע לפחות על מה התנצלת- - -

(פבואר 2006)