1999, כלא נשים נווה תרצה

- בלונדה, יש לך מבקר.
- שום מבקר סיגי. לא באה לשום מבקר.
- את עושה צחוק ממני? מחכה לך בתא שלוש. דווקא חמוד.
- סיגי, אני אומרת לך. אני לא באה.
- מה קרה איתך? את רוצה שאני יגיד לו שאת לא באה? להפסיד מבקר
זה מה שאת רוצה?
- זה בסדר, אני יודעת מי זה.
- אושרה, תצעקי לבחור בשלוש שהיא לא יכולה לבוא. תגידי את, איך
את יודעת מי זה אם לא ראית? מה את נביאה?
- מה התאריך היום סיגי?
- אה, תשע עשרה באפריל.
- אני לא באה סיגי. באמת. די, תני להמשיך פה.
- אם את אומרת אז אנחנו נגיד לו. אבל שתדעי שחבל. אושרה! אמרת
לו?! אושרה? לא זה בשתיים, בשלוש!


שנה קודם, תל אביב

סיימתי את הסט האחרון של הנשימות והמתיחות והחוויתי בידיי את
התנועה שמבשרת על סוף השיעור, מעין קידת תודה עם כפות ידיים
מוצמדות. כל הבנות מחאו כפיים לעצמן כאילו הצליחו לעבור את
מבחני השייטת. רובן היו גמורות, אדומות, מזיעות ונראות כאילו
עוד שניה נצטרך להוציא מפה רכבת אווירית לאיכילוב. "רק בבקשה
להחזיר את הציוד" קראתי לאולם המתרוקן. חלק טרחו להחזיר את
המזרן ששימש אותן בתרגילים רק כמה דקות קודם, חלק זנחו אותו
בעוט הצידה עד שנראה מקופל מכאב, כאילו הוא אשם בכל המשקל
שהעלו אחרי הלידות, כאילו הוא גזר עליהן את חוסר הגמישות
והצורה של גופן.
אחרי כמה לגימות מים להתאוששות פרקתי מעל ראשי את ה"מדונה"
וניגשתי אל הרמקולים. בזמן שטרחתי על אסיפת ערימת הקסטות
והחזרתן לקופסה השקופה, קלטתי מזווית העין שתי נשים שמתקרבות
לבמה, מגבת זרוקה על כתפיהן ושתיהן אוחזות בבקבוק המים
המינרלים אחיזה נואשת. אלוהים, אין לי כח לזה עכשיו, חשבתי,
שלא יבואו, רק שלא יבואו...אבל כמו תמיד, אלוהים התעלם
מתחינותיה של כופרת קטנה כמוני ונתן למתעמלות הנלהבות עוד קצת
כח כדי לחצות את המרחק שהפריד בינינו. כבר עמדו שתיהן מאחורי,
מהססות להפריע, מחכות לרגע מתאים שבו אסב קצת את המבט עד
שיתפסו אותו וימקדו אותו אליהן. אחת מהן הכרתי, מתעמלת קבועה,
ציפי נדמה לי, ששמעתי מהשיחות שלה עם שאר הבנות שיש לה בעל
וחמישה ילדים. הופתעתי לגלות שנשאר לה עוד מרץ לבוא בערב לאולם
הספורט הזה בבית הספר, כאילו היא לא פה מספיק באסיפות הורים
וכשהקטן שלה מפריע בשיעור. לא יכלתי להתעלם מהשתיים עוד.
- היי, פתחתי, ממשיכה לסדר את הקסטות, איך אתן מרגישות אחרי
השיעור?
- טוב שרון, ממש טוב. התחושה הזו בסוף שעשית משהו בשביל עצמך
עושה את זה שווה, אמרה ציפי, ממהרת לענות לפני חברתה.
- נכון, יופי. במה אפשר לעזור לכן בנות? קראתי בנות לשתי נשים
שגילן בטח כפול מגילי, ושגופן בוודאי עבר לידות ותהפוכות רבות
משאני אי פעם אדע.
ציפי, בשם חברתה, ביררה כמה פרטים מנהלתיים לגבי הרשמה לשלושה
חודשים ואני, קצרת רוח ונשימה, הפניתי אותן לאחראית במשרד
הראשי על ההרשמה ומיהרתי לדחוף את המגבת והמים שלי לתיק הגב.
מחייכת בחביבות ומתנצלת על הצורך הדחוף לצאת פילסתי דרך בין
שתיהן, משתדלת לא להתנגש בשרת בית הספר שבא לכבות את האורות
באולם ולנעול. המחוגים בישרו עשר וחצי, נעילת השיעור האחרון
שלי להערב.
בדרך למכונית הספקתי לרחם על הנשים האלה, שחושבות ששעתיים
ספורט בשבוע יהפכו אותן למינימום סנדי בר. אני רואה כל שיעור
איך הן מסתכלות עלי, בוחנות כל פרט בי, מהגופייה הכחולה שנצמדת
לחזה מהזיעה, דרך המכנסונים המשובצים שבקושי מכסים ישבן חטוב,
עד לקרסוליים הזעירים בנעלי הספורט הלבנות. אני רואה את
העיניים שלהן נעצבות ורואה איך הן מנסות להגביר את הקצב,
חדורות מוטיבציה פתאומית.
שניות אחרי שפתחתי את דלת המכונית, המזגן בקליאו הקטנה שלי כבר
הפיח משבי רוח משתדלים. פתחתי את שני החלונות שלצדי כדי לתת
לאוויר להתחלף, ודהרתי אל מחוץ לחניית בית הספר, שבשעות היום
בוודאי מלא מכוניות של שמיניסטים זריזים.
זו שכונה טובה. יוקרתית אפילו. הנשים פה מגיעות לשיעור שלי עם
סט בגדי התעמלות מותאם, לרוב שחור, ונעליים חדשות שברור שלא
נעשה בהם שימוש מלבד רצפת האולם העדינה. אני מגיעה לפה 4 פעמים
בשבוע, מעבירה שיעורים לשתי קבוצות ומשתדלת לזרוק הסברים מידי
כמה דקות על השריר עליו אנחנו עובדות כרגע, כדי שירגישו יעילות
באמת.
חישבתי בראש מה מחכה לי במקרר בדירה. אין סיכוי שרונית, השותפה
האנמית שלי, טרחה לצייד אותו. התחלתי לפטרל קצת באזור, לחפש
פיצוציה פתוחה. אחרי כמה דקות, כשכבר התקרבתי יותר לאזור הדירה
החניתי עם שני גלגלים על המדרכה ליד דוכן קטן שמעליו זרח שלט
"24 שעות - קליית מוטי", מוודאת נעילה של כל הדלתות. בדיוק
קראתי במקומון על אנשים שמשאירים "רק לדקה" את האוטו בניוטרל
עם המפתחות בפנים ליד קיוסקים כאלה ומתפלאים שלא עוברת שניה
והם רואים רק את האורות האחוריים דוהרים לכיוון עזה. אני לא
לוקחת שום סיכון כזה בתל אביב. עיר שמבחינתי מהווה שם נרדף
לסוטים, פורצים, נהגים ומאהבים גרועים.
אבל לא תמיד יש הרבה ברירה, וכדי להיות קרובים להכל צריך באמת
להיות ל-ה-כ-ל.
מוטי, אם אכן היה הוא, היה גבר בשנות השלושים המאוחרות, שחום,
טיפה מלא, בעל גבות ענקיות ובאופן כללי לא מעורר אהדה. "שבע
שקל" אמר, ומסר לי בשתיקה בקבוק מים גדול. לקחתי גם שני ביסלי,
פסק-זמן אחד ועיתון שהיה כנראה שווה משהו בסביבות שש וחצי
בבוקר. אחרי חיפושים רבים מתחת לדוכן מצא לי מוטי שקית ניילון
צהובה וקצת מחוררת למטה. לזה כבר לא יהיה מקום בתיק, חשבתי.
הסתובבתי אחורה, מוכנה לעוט שוב אל המכונית ולהגיע כבר הביתה.
קצת נדהמת, הסתכלתי על המכונית שלי. היא דווקא הייתה שם, אבל
לא לבד. על הפרונט של הפצפונת שלי ישב בחור. מסתכל עלי.
הסתובבתי חזרה למוטי, מנסה לגלות שמץ של רצון לעזור, ושוב
בחזרה לכיוון האוטו. ניגשתי אליו לאט עם התיק והשקית.
- סליחה, אמרתי, מקווה שזה ירמוז לו בעדינות להעיף כבר את התחת
שלו מהמכונית שלי.
ההתעלמות הייתה הפגנתית.
- אתה מוכן, הדגשתי, לרדת לי מהמכונית?
- אני עוד שניה נכנסת ומתניעה, יורד או לא יורד אני נוסעת.
- נו?
הבחור המשיך להסתכל עלי בשקט, כאילו אני איזה הצגת יחיד
ביזארית. הרגשתי איך כל קו סגול במכנסונים שלי משורטט מחדש
במבטו. לאט לאט חדרה בי ההכרה שמכאן והלאה יש רק קיר מאחורי.
נשענתי באנחה על המכונית לידו. מניחה את השקית על האספלט.
- חשבתי שסגרנו הכל לפני חצי שנה, אמרתי. אמרת לי אל תדאגי,
אמרת לא תראי את זה יותר, נכון?
- ידעת שאני אחפש אותך שוב הרי שרון. אל תעשי פתאום כאילו לא
חשבת על זה.
שתקתי.
- לא הכל דפק כמו שצריך מאז. אין ברירה, שרון, צריך להיכנס לזה
שוב פעם אחת ולסגור את העניינים סופית. פעם אחרונה. אני
מבטיח.
- שום סיכוי גיא. שום סיכוי שבעולם שאני עושה את החרא הזה שוב.
עכשיו תרד לי מהאוטו בבקשה ותעוף מכאן.
- אני אומר לך, רק עוד פעם אחת לחזור. אין לנו ברירה אלה לסדר
את זה.
- למה שיעניין אותי בכלל מה השתבש? למה שתהיה לי איזו חובה כאן
בכלל?
- חמודה, את חלק מזה בדיוק כמו שאני. את לא היית בדיוק תינוקת
תמימה כשפחדת אז להיתפס, ועכשיו את תעזרי לי כמו גדולה...שמעת?
צריך לחסל את העניינים סופית הפעם.
העוויתי את פני בגועל. אין סיכוי שאני מתערבת בזה שוב. אין
סיכוי. אולי אני אכנס למכונית ממש מהר ואסע. גיא יעוף מהמכונית
בטח מתישהו ואני אברח אברח ממנו.....
- שלא תחשבי אפילו על לצאת מזה, אמר, קורא את המבט המיואש שעל
פני, אני הרי יודע בדיוק מה קרה איתך מאז, ואת לא רוצה באמת
שכל העשירות שבאות לעשות אירובי אצלך ידעו מה עשית, נכון? את
לא רוצה שהשותפה המקסימה שלך, שנורא שמחה לעזור לחבר לשעבר
שרוצה להתנצל למצוא אותך, את לא רוצה שהיא תדע שיש לך קשר
לאיזה רצח, נכון?
- שום רצח, סיננתי בשקט, מסתכלת לאחור לכיוון מוטי, שהיה שקוע
בטלביזיה שמאחוריו. אני לא קשורה לשום רצח ואתה לא תגרור אותי
לזה גיא כאילו כל זה לא הפקה שלך. אתה שומע? אני הולכת מפה
עכשיו.
גיא קפץ ממכסה המנוע ותפס לי היד, מושך אותי בשקט לכיוון דלת
הנהג.
- תפתחי.
- ואם לא?
- את יודעת שאין לך ברירה נגדי. אם תקימי פה מהומה עכשיו יש לי
מספיק מה להגיד. קדימה. בלי שטויות.
ביד רועדת לחצתי על שלט המכונית, הפנסים הבהבו פעם אחת ונשמע
צפצוף. גיא משך אותי הצידה והתיישב מול ההגה. התניע וחיכה
שאתיישב לידו. הסתכלתי סביב. אף אחד לא התעניין בשיחה בינינו.
אף אחד לא שמע או ראה משהו שהיה מזיז לו ליותר משניה.
חסרת אונים הרמתי את השקית מהכביש ונכנסתי לקליאו, חוגרת את
חגורת הבטיחות. שותקת.
- מה עכשיו? שאלתי, אחרי דקה של שתיקה המומה.
- לילה אחד. אני מבטיח. עבודה של לילה אחד ואז באמת אני נעלם
מהחיים שלך. שלא תחשבי שזה כזה אושר לראות גם אותך שרון. היה
לי די נחמד בלי השטויות שלך.
- הייתי ממש, אבל ממש, מעדיפה שלא לראות גם אותך. מה התכנית
שלך?
- אנחנו נוסעים לחולות, חופרים איזה שעה-שעתיים, מוציאים אותה,
שורפים הפעם את מה שנשאר, סוגרים ועפים משם מקסימום תוך
שלוש-ארבע שעות.
- אתה יודע שאני לא קשורה לזה יותר. יש לי חיים ועבודה ודירה
ואני עם הפחד הזה של הכלא גמרתי. אתה מבין? גמרתי! אני בחורה
מסודרת שעובדת בחלק היותר טוב של העיר הזו, אז אל תעשה לי
עכשיו כאילו אנחנו באיזה סרט. למה להזכר בזה עכשיו כשכולם כבר
שכחו? למה, תגיד לי, למה?
גיא בהה קדימה. שותק. הוא העביר את ההילוך לדרייב ויצא לכביש.
כבר לא היה מה לעשות. ביני ובין זו שפעם היוותה איזשהו איום
עלי תתרחש בקרוב פגישה שלישית ואחרונה. וגם בפעם הזו אני אעמוד
מעליה, ואסתכל בגועל על מה שהיא. מה שנשאר ממנה. איך, איך
הסתבכתי בזה...כזו ילדה טובה ופתאום אני שקועה עד הצוואר בתוך
לכלוך ופחד כזה. כאילו אני הבת-דודה של שמעיה אנג'ל או הרצל
אביטן. אני לא רוצה שוב לחשוב עליה. לא רוצה שוב לראות את מה
שעשינו. את מה שגיא עשה.
נסיעה מפה עד לראשון תיקח בערך עשרים דקות, חשבתי. ברקע מייק
הקנל שר את "FAIRGROUND" ואני הסתכלתי על גיא מהצד. השיער
השחור, הקוצני, נטה קדימה יותר מבעבר, וחולצת הטריקו הירוקה
חשפה עורף שזקוק לקצת גילוח עם התספורת. שישה חודשים לא ראיתי
אותו. מאז שעמדנו שנינו, שקועים בחול, בודקים אם לא השארנו שום
סימן שיעיד על קיומנו. המרירות שנותרה בינינו מאז אותו לילה לא
זכתה להתפרץ החוצה, למעוך ולשרוף את כל מה שבדרכה.
- יוחאי סיפר לי שמישהו במשטרה מתעניין שוב בתיק של דניאלה,
פתח גיא בטון מהוסס יותר. לי נמאס. אני לא רוצה להשתין
במכנסיים כל פעם שאיזה מישהו נזכר לחפש אותה. הפעם אני באמת
רוצה לגמור עם זה שרון. בשביל שנינו. לסגור את הפרק המלוכלך
הזה של החיים שלנו, שלי ושלך, וזהו. אם מישהו יגלה מה שהיה אני
מת. כל החיים שלי שרופים. ושלא תחשבי שאני לא אוריד אותך איתי.
זו לא הייתה החגיגה רק שלי. אני לא הולך לבד.
- ומה יצא לך מזה, אה? בשביל מה להרוס חיים של עוד בן אדם?
מתאים לך להיות כזה אגואיסט מגעיל. זה כזה אתה!
השתיקה הכועסת שלי מילאה את החלל הקטן שנשאר במכונית הקטנה.
אני חשבתי על הבטן שלי שהתחילה לקרקר שוב. הוצאתי את הביסלי
מהשקית הצהובה. גיא הסתכל אבל לא הצעתי לו. רעש הכרסומים שלי
הפר את הדממה. רק עכשיו הרגשתי כמה אני רעבה באמת. כבר היינו
קרובים לחולות. אורות השכונות החדשות של מערב ראשון חלפו
לצדנו. רק עוד פעם אחת, שיננתי לעצמי בלב, רק עוד פעם אחת, רק
עוד פעם אחת....
עברו כמה דקות עד שגיא סטה בחדות ימינה לשביל עפר. לקח לנו
בערך שבע דקות להגיע לעץ הגדול שחנינו תחתיו בפעם שעברה. גיא
דומם את המנוע ויצא מהמכונית. עדיין אוחזת בביסלי, יצאתי גם
אני מהמכונית. החול נכנס במהירות לנעלי הספורט שלי. רוח שהגיעה
מכיוון הים שיחקה בקוקו שלי והקפיאה את כתפי החשופות.
- תמצא מהר את הבור, זרקתי לעבר גיא, שנעוף מפה כבר.
- תאמיני לי שאני מעדיף לא להיות פה עכשיו, ובטח שלא איתך.
- תמיד היית מקסים.
- פעם לא חשבת ככה, אה שרון? פעם היית תלויה בי כמו אנ' לא
יודע מה.
- בוא נלך כבר.
גיא הלך לפני, מאיר בפנס ימינה ושמאלה, מעיף סופות חול נמוכות
ברגליו. אין לי שמץ של מושג איך הוא זכר את המיקום המדויק בים
החול הזה. מצויד להפליא, גיא הוציא מהתיק שלו שני אתים
מתקפלים, והושיט לי אחד. בפרצוף שמביע סלידה ברורה לקחתי ממנו
את האת ותקעתי באדמה.
- תתחיל.
חפרנו בשתיקה, מעיפים חול לכל הכיוונים. מתנשפים מהמאמץ. אני
לא בטוחה כמה זמן עבר מאז שהתחלנו לחפור.  השעון הראה לי שכבר
שתים עשרה וחצי.  באחת וחצי התחיל להיות ריח בלתי נסבל. כנראה
שכבר היינו קרובים. המומה מהאוויר המצחין התיישבתי על ערימת
חול לצד הבור שיצרנו. הסתכלתי פנימה, קצה של שקית זבל אטומה
בלט החוצה מהחול. הידיים שלי היו כבדות, משופשפות. העברתי אותן
על השיער, מהדקת את מה שהרוח מנסה נואשות להרוס.
גיא עצר גם הוא. שפתיו נפערו מעט כאילו הוא עומד להגיד משהו.
אבל שתק.
שקית הזבל התגלתה יותר ויותר.
- עוד מעט נפסיק, נדליק הכל מבפנים.
- מה שאתה אומר.
- חבל שככה. חבל שהזמנים הטובים שלנו נגמרים ככה, ברע.
- מה שהיה עבר. אני לא רוצה לדבר על זה.
- אבל אני רוצה לדבר על זה, אני -
- די כבר איתך! טוב? תראה לאן הבאת אותי! תראה מה אנחנו עושים
באמצע הלילה! נראה לך הגיוני שאני אעמוד פה מעל גופה מרקיבה
ואנהל איתך שיחה על מה שהיה בינינו? אתה פשוט חולה גיא! הרבה
יותר ממה שתיארתי לעצמי אי פעם!
- טוב תעזבי. איתך כבר אי אפשר לדבר.
- אוף!!
קפצתי בחזרה להיעמד ליד הבור המסריח. גיא הוציא מכיס הברמודה
שלו מצת זיפו כסוף והתכופף קרוב לשקית, מנסה להנמיך את האש אל
תוך הבור לפני שהרוח תספיק לשים לב. חזרתי לערימת החול שלי.
מנסה לחשוב על משהו אחר. על השיעור מחר. על רונית. על זה שאני
צריכה לתפוס אותה פעם אחת לשיחה ולהבהיר לה שגם היא צריכה
לדאוג לעניינים בדירה.
הפנס האיר אל תוך הבור, לגלות לגיא זווית אחיזה נוחה להבעיר בה
אש.
- את יכולה בבקשה לסובב את הפנס הזה ימינה שרון, ככה אני לא
רואה. את מחזיקה אותו רחוק מידי.
- מה?
- את הפנס שאת מחזיקה , ימינה.
- איזה פנס? הוא אצלך.
- מה? שי-
שלוש אלומות אור מאירות אותנו. מצטלבות. נפרדות. מרחפות
בינינו.
אור מסנוור.
מסמא. מעוור.
מחריד את החושים. מרחיב את האישונים.
מאיר שני אנשים. שתי אתות. פנס. בור.
שקית.
מצת.
אצבע אחת מאשימה אלי.
פחד אלוהים.


עשרה חודשים קודם, טבריה

- מתוקה, את תראי, עוד יסתדר לי העסק עם אבא של אייל ואני
אעמיד אותנו על הרגליים.
- אני יודע. אני יודע שכבר אמרתי את זה עשר פעמים עכשיו. מה
לעשות אני מרגיש חייב.
- חייב לך, חייב לי.
- בטח שאני חייב גם לך מתוקה. כי אז לקחתי ממך את הכסף, זוכרת?
אז אני חייב גם לך.
- אל תעשי את הפרצוף הזה. את נראית זקנה ככה.
- הי...! בלי דגדוגים! את יודעת שאני בחור רגיש...
- לא אמרתי נחמד. אמרתי רגיש.
- נו אז מה אם היא נפגעה ממני? למי אכפת? אני והיא כבר גמרנו
מתוקה. מה היא משנה עכשיו?
- לי? למה שלי זה יהיה חשוב? אותך אני רוצה. דניאלה כבר לא
קשורה אלי יותר ואי אפשר לבוא ככה בדרישות פתאום לאנשים.
- אבל איך הייתי אמור לדעת שהיא תופיע הבוקר?
- תשמעי, דברים כאלה קורים. היינו נפרדים בלי קשר לתקלה הזו
שלה.
- כן, תקלה. תקראי לזה איך שאת רוצה. בשבילי זה כלום.
-למה חסר רגישות? עשיתי מה שהייתי צריך. למה את מתרגזת?
- לא! אני לא הולך לתת לה כלום! היא יכולה לאיים עד מחר, זה לא
יעבוד!
- מה זאת אומרת?
- אבל למה את?
- ככה היא אמרה לך?
- לא...
- לא, לא ידעתי.
- את יודעת שהיא לא תיגע בך. אני לא אתן לה לפגוע בך בחיים, את
יודעת את זה...
- מתוקה שלי, אל תדאגי. היא באה בדרישות מטופשות. אני לא יכול
לתת לה את כל הכסף הזה שהיא רוצה עכשיו. לא עכשיו אחרי שנתתי
הכל לאבא של אייל. אין לי יותר.
- לא...הכל נתתי.
- כי סוף סוף מישהו נתן לי הזדמנות של פעם בחיים ודוד מבין
בזה. כל החברים שלו כבר מזמן השקיעו בזה. אנחנו נעשה הון.
- אחר כך חומד.
- לא, אני לא רוצה להיכנס למספרים עכשיו. אחר כך. קודם כל אני
רוצה שתפסיקי לחשוב על דניאלה. היא לא יכולה לעשות כלום. כל
הסחטנות הזו שלה מתאימה לתינוקת שהיא. את תראי, היא תאלץ לרדת
מהעץ הגבוה שהיא טיפסה עליו בקרוב.
- אני לא יודע מה יגרום לה, לא-
- לא מתוקה.
- לא.
- אבל אני לא רציתי את התינוק הזה! אני לא יודע עם כמה גברים
היא הזדיינה עוד חוץ ממני!
- אין לי כסף לתת לה! אני לא יכול לסדר את זה עכשיו ככה! גם
היא תלך למשטרה זה לא יזיז כלום! איך היא חושבת שהיא יכולה
להפיל עלי תיק כזה פתאום ולסבך אותי עם כל העולם?! את חושבת
שיאמינו לה שם? את חושבת שלא יעלו על זה שהיא בחורה מטורפת
ונקמנית? מישהו באמת יאמין לבחורה שמתלוננת שהחבר שלה תקף אותה
ארבעה חודשים אחרי שהוא עזב אותה? למה זה ברור רק לי פה??
- דוד יכניס אותי בכל מקרה איתו לשותפות. את מבינה? זה הכל
בראש המטורף שלה. כל החברים הדמיוניים הדפוקים שיושבים לה בראש
אומרים לה להרוס לי את החיים ולאמלל אותי ואותך! היא מקנאה בי
ורוצה להרוס אותי פשוט!
- אני לא יכול לא לצעוק-
- כי כבר התעצבנתי.
- די. די אל תתחילי עם בכי. אני לא אעמוד בזה עכשיו.
- מתוקה...
- די, די, אני לא אצעק יותר. הנה אני לוחש-
- די פצפונת...די...
- אני אטפל בזה. אני מבטיח. אני אמצא דרך להעיף אותה.
- לא יודע עוד. אל תדאגי מתוקה שלי. אני נשבע לך שהיא לא תטריד
אותנו יותר, טוב? אני מבטיח לך שהעניין עם דניאלה סגור.
- אני כבר אחשוב על משהו.
- אני אגיד לך כשאני אכין בדיוק את התכנית.
- אני אכין לך תפקיד ראשי בהצגה.
- הא, תשחקי לצד המלך.
- תצחקי, קצת...תחייכי מתוקה.
- הבטחתי, לא?
- אני לא אשכח-
- אני יודע, את תמיד רוצה להיות בעניינים.
- טוב מתוקה.
- עזבי עכשיו. בואי נתרכז בתכנית לשבוע הבא. גם אנחנו חוגגים
את השנה הראשונה שלנו וגם את העסק החדש.
- באותו יום את רוצה?
- לא שווה לחגוג פעמיים?
- אז נצטמצם השבוע.
- לא, התשע עשרה יוצא יום רביעי. בשמונה עשרה יש לי תור
לשיניים.
- נו מה? את כבר לא זוכרת באיזה חודש אנחנו? עשה אותך סהרורית
לגמרי כל הקטע הזה-
- אפריל מתוקה. אפריל. די, תתאוששי. לכי תשטפי פנים חמודה.
- אני מבטיח.
- כן.
- אל תדאגי שרון. אני אסדר את זה שהיא תעוף לנו מהעיניים.
- אני מחכה פה חמודה.
- תחזרי מהר.
- לא, אני נשאר פה...
- אל תדאגי...הכל בשבילך...