לפעמים, זה קצת קשה לומר את זה, פאזלים זה נורא כיף. יש בזה
המון היגיון, המון צבעוניות. וזה משחק פשוט, אפילו לא מושקע.
חתיכות קרטון צבועות וגזורות שמרכיבות בסוף איזה ציור,
בדרך-כלל לא מאוד מרשים. אתה יושב על הרצפה ומנסה להתאים חלק
לחלק, למצוא קודם כל את הפינות ואז להרכיב את המסגרת ולהשלים
את הבפנוכו. מפעם לפעם נעמדים, לראות איך התמונה הגדולה מקבלת
צורה לנגד עיניך. לפעמים יש איזה חתיכה סוררת, שמתחבאת בתוך
הקופסא או מתחת למיטה או לשטיח, ואז מתחיל מבצע חיפושים רחב
היקף, כי חייבים. זה קשה להשאיר פאזל לא גמור. זה כישלון אישי,
לפעמים. תירוצים לא מתקבלים פה. אולי קרה לכם פעם, שהרכבתם
פאזל של אלף או יותר חתיכות, ובסוף גיליתם ששתיים חסרות. זו
תחושה קשה.

לפעמים, זה קצת קשה לחשוב על זה, החיים שלנו זה פאזל. יש
מסגרת, שהיא בעצם כל המגבלות שלך והעיוותים שלך והדפיקות
באישיות שלך. אחר-כך מתחילים להשלים. ככל שעובר הזמן, אתה מקבל
יותר חתיכות, והפאזל הזה שאתה קורא לו חיים מתחיל לתפוס צורה
ממשית. לאט-לאט הפאזל שלך נבנה, ופתאום יש לך עבר, אבל הוא לא
תמיד מה שרצית.
לפעמים, בחיים שלנו, יש חתיכות פאזל משתמטות. חלקן בכלל לא
רוצות להיות חלק מהפאזל שלך, ולפני שאתה מספיק לתפוס אותן הן
בורחות לפאזל של מישהו אחר. חתיכות פאזל עם בחירה חופשית, זה
תמיד דבר מסוכן, כי לחתיכת פאזל אין מה להפסיד. היא לא צריכה
אותך, זה אתה שצריך אותה. היא תמצא פאזל אחר, וגם שם היא
תתאים. אולי גם אתה תמצא חתיכה אחרת שתתאים לך, אבל לא תמיד.
יש חתיכות שנשברות, שנרקבות, שנעלמות עם הזמן. ולפעמים הפאזל
שלך נראה יותר כמו גבינה שוויצרית, מהסוג שרק מסתכלים עליה אבל
אף-אחד לא אוכל. יש אנשים שמבינים, והם יאמרו לך שבמקום החתיכה
הזאת תבוא אחת אחרת, אבל לפעמים אתה יודע שלא. אנשים מחכים
חיים שלמים לחתיכה האחת הזאת, בשביל שיוכלו להכריז בתרועת
ניצחון שהם סיימו את הפאזל, למרות שהם יודעים שלאף אחד לא יהיה
אכפת, כי כולם עסוקים בפאזלים שלהם.
לפעמים, חתיכה אחת זה כל מה שצריך. אם מצאת פתאום חתיכה שהיתה
חסרה לך הרבה זמן, גם אם הפאזל עוד לא קרוב לסיום, זה נחמד. יש
אנשים שזה עושה אותם מאושרים. אולי.  יש אנשים שגונבים לאחרים
חתיכות של פאזל, וזה לא פייר, נכון, אבל בעסקי בפאזלים אין
מקום לחלשים. וזה לפעמים הקטע הכי מתסכל, ולא סתם, כי אתה יודע
שאת הפאזל הזה כבר לא תשלים. ולא תהיה לך עוד הזדמנות. לפעמים
אתה סתם מגזים מרוב תסכול, אבל לפעמים זה נכון. לפעמים אתה
מנסה לשקר לעצמך, לומר שהחתיכה הזאת לא שווה בעצם כלום, אבל
הפאזל יודע, והוא שותק, כי זה מה שהוא יודע לעשות. לשתוק
ולהחזיק מעמד.

לפעמים, באמצע הדרך, או בהתחלה או בסוף, כשקצת לא ברור לך לאן
הפאזל המוזר הזה מתקדם, ומי האימפרסיוניסט המופרע שמתעלל
בחובבי פאזלים שכמותך, אתה נעמד על השטיח ומתבונן. זה פאזל
גדול, הפאזל שלך, והוא לא מאוד ברור. אתה מסתכל, בודק, אבל אתה
לא יכול לנחש קדימה מה יהיה בתוך הפאזל - רק לחשוב איך תראה
השורה הבאה. לפעמים, באמצע הפאזל מחכה לך משהו שבכלל לא חשבת
שמוכרים באריזות של פאזלים.