עוד שיחה קשה נגמרה,
שוב פגעת.
ואני שוב מתכרבלת לבדי בשמיכה, מתקשה להרדם.

המלאך היושב על כתפי ממהר ללחוש לי - "זה קורה. חשבת שיגמרו כל
הבעיות כשתמצאי אהבה? יש תקופות קשות ומשברים שצריך לעבור
יחד...".
תוך כדי דיבורו הרגוע והסבלני לא יכולתי להתעלם מהזמזום שהגיע
אל אוזניי מהצד השני. היה זה טרול קטן ומכוער שבתחילה יצר
תדמית רעה וגרם לי רק לרצות למחוץ אותו על הקיר מעל מיטתי, אבל
בהמשך התברר לי שהוא לא רע ולא מציק, הוא פשוט רע-ציונלי...
הוא התרוצץ הלוך ושוב על כתפי השנייה, רותח מכעס על העלבון
שחשתי, שלא הגיע לי. "עד מתי תמשיכי עם זה? לא נמאס לך?" הוא
מילמל. "כבר שנה וחצי הוא לא נותן לך מנוח, משחק בך כרצונו!"
ידעתי שהוא צודק, אבל...
מן העבר השני שוב דיבר אלי ברוך ובחמלה אותו מלאך מפייס ושלו -
"אל תשכחי את הטוב, את הביחד, את כל הסיבות שלא קמת והלכת עד
עכשיו... ותראי, בסוף כל מכשול יחשל אתכם".
עם כל הפלצנות והקלישאות ששמעתי כבר מיליון פעם, הוא בכל זאת
ידע איפה לגעת בי. הכל פתאום נשמע כל כך פשוט והכעס התגמד.
אבל רק לשנייה,
עד שהטרול הרע-ציונלי שוב החזיר אותי למציאות: "זה דפוס אצלו,
הוא לא ישתנה. הוא התרגל לסלחנות שלך ובטוח שתמיד תרקדי לצלילי
החליל שלו, גם כשהוא מזייף...". גם הוא לא חסך בפלצנות
ומטפורות, אבל עם כל הכאב שבדבר, הוא נשמע יותר משכנע.
"אז אולי תפתחי את כל הקלפים ותדברי איתו על כל הדברים
שמפריעים לך? כמו שני אנשים בוגרים?" הציע המלאך, שלרגע בלבל
אותי וגרם לי לתהות האם אני שותפה לאחת מאותן תוכניות טלוויזיה
או רדיו שמנסות לספק 'פסיכולוגיה בגרוש' גם ללא צורך בלימודים
אקדמאיים בתחום?!!...
חשבתי על זה לרגע, האם זו בכלל אופציה?
"הצחקת אותי", גחך מר רע-ציונלי. "שנה וחצי הוא לא מוכן לדבר
על הדברים הבאמת חשובים, ובורח ונעלם כל פעם שאת חותרת לכיוון,
לא ניסית מספיק? מה השתנה הפעם?"
טיפשה שכמותי. ברור שניסיתי, כבר הפסקתי לספור. ואיך אני יכולה
לשכוח את התגובה הילדותית והמשפילה שלו לפני חודשיים?! ימים
שלא ישנתי אחר כך. והנה, גם עכשיו אני לא ישנה, באמת מה
השתנה?!
אני יודעת שיש לי נטייה לזכור רק את הטוב ולבנות חלומות
גדולים. אבל למה איתו? אבל אם בכל זאת אני מפסידה משהו? ובאמת
מה עם כל הדברים הטובים שאני משאירה מאחור? אסור לי להשאיר
אפילו פתח קטן להתחרט?

פתאום נהיה שקט מסביב. הסתכלתי על כתפי, אך שום מלאך או טרול
לא עמדו שם כמקודם.
נשארתי לבדי, עם עצמי, בוערת מבפנים.
ידעתי את התשובה, גם אם לא רציתי להשלים איתה.


שבוע לא שמעתי ממנו. הוא לא טרח להתקשר אחרי אותה שיחה פוגעת.
כנראה שלא באמת עניינתי אותו. לא עד כדי כך.
ואני - התרחקתי מהפלאפון כמו מאש, שלא אתפתה להתקשר אליו.
ולמרות שמחקתי אותו מהסלולרי, המספר לא נמחק מזכרוני. לא כל כך
מהר.
השבעתי את עצמי שהפעם זה נגמר, סופית, לתמיד!
אבל המשכתי לא לישון בלילות, מה השתנה?!

אחרי שבועיים הוא התקשר. בשעות הלילה. בדיוק כשכל המחשבות
והבדידות מציפות אותי. הוא ידע מתי לתפוס אותי...
עניתי - "הי חומד, איזה כיף שהתקשרת", התחלתי. אולי שיקרתי,
אולי ניפחתי את הדברים, בוודאי טעיתי. אבל מבחינתו - סיפקתי לו
את מבוקשו - יחס חם ואוהב, מתחנף אפילו, כאילו כלום לא קרה
לפני כן, כאילו הכל היה רק פרי דמיוני, ואותם שבועיים שחלפו גם
הם נמחקו מלוח השנה כלא היו.

וכמובן - שום דבר לא השתנה. האפטיות והקרירות מהצד השני של
הקו.
ואני... שוב חלשה.