בעוד מספר דקות תחשבו לעצמכם: 'מעניין איך היא נראית'.
מכיוון שאני, בניגוד לזאת שעליה אספר בקרוב (אם תואילו להאזר
במעט סבלנות), מאמין שכולנו חיות וטבענו אחד, אסכים לומר לכם
שהיא באמת נורא יפה. כל כך יפה, למען האמת, שהיא כל מה שאני
חושב עליו מזה שנים. כל כך יפה, שהיא גורמת לשאר העולם להיעלם.

שמה לא חשוב וכן לא ישנו פרטים נוספים. אני מרגיש כחוטא באומרי
זאת, אך במקרה שלה, לא החיצוניות היא זו שחשובה, אלא מה שהולך
בתוך הראש הנהדר הזה, מאחורי הפנים המושלמות.

עוד מאז שהייתה ילדה, אי שם בפאתי שנות השבעים, היתה תמיד
מביטה מהצד ומגחכת לעצמה. היא היתה ילדה מחוץ לדורה. בניגוד
לשאר בני זמנה, היא מעולם לא רצתה לגעת בירח.
''הוא הרי כל כך קרוב!'' כך כתבה ביומנה, וכך האמינה. הרי ניתן
לראותו, ענקי בשמי הלילה המעוננים, זורח ומאיר עולם שלם. האם
זה כל מה שיש? האם זהו חלום האומות? חלומותיה שלה היו עמוקים
יותר, ומפורטים עד תום, ואף לא באחד מהם כיכב אותו גוש כחלחל.


מדוע חלומותיהם של אחרים כה צרי אופק? מדוע אינם שואפים כמוה,
לקצה הדמיון? ואולי קצה דמיונם שונה משלה. אולי נוסקת היא
בשמים משלה, בעוד פשוטי הרגש מתרוצצים ברחובות תחת כנפיה.
חלומותיה, כך ידעה, אמיתיים יותר משלהם.

האם ראוי זה אשר קיים בעולמנו להיקרא חלום?

בערותה תפסו אותה הזיות על חפצים שחיים, ועל אנשים דוממים. היא
לא חשה כל בלבול אל מול עפרונות מדברים או אנשים שנועדו
להתיישב עליהם. בשנתה היו החלומות קיצוניים אף יותר. ביומנה
תמצאו עשרה עמודים המתארים את הלילה בו יכלה ללכת בחשיכה,
ולדעת היכן רגלה דורכת. היא יצאה לטיול ברחוב העקלקל, עמודי
החשמל רוקדים סביבה במחול מלא רגש, כמו שעון קוקיה שתוכנת
לפעול לפי צעדיה, כמו רכבת הרים שמתקרבת ומתרחקת, נוגעת-לא
נוגעת בעורה הכסוף. בשמים ריחפו כתבי מחזות ישנים, אור השמש
עובר דרכם, מקרין את דבריהן על כל מה שמתחת, צללי האותיות
פוגעים במכוניות ובאבני השפה, מביאים אותם להתפרציות רגשות לא
מתוכננות.

וכי אין הירח בודד, בעוד רבים הם הדברים בעולם? כיצד יתכן
שאדם, יחיד מאליו, יחליף את בדידותו בבדידותו של אחר?

חלומותיה היו רבים ומשתנים. מעולם לא רצתה בדבר אחד בלבד בזמן
נתון. תמיד דרשה מעצמה קצת יותר. בתחילה רצתה שני דברים באחד.
שהרוח תנגן גם מוסיקה. שהדבורים יזמזמו אגדות ילדים. עם הזמן
דרשה יותר ויותר - שהעצים יהנהנו לשלום, ושניתן יהיה לטעום
אותם בעת רעב. שבבואתה במראת הכסף תוכל לספר לה סודות מן העבר,
ולהקשיב לחשדותיה באשר לבריות. לבסוף החליטה שאין לה להסתפק
בדבר כזה או אחר. עליה לרצות בכל באותו הזמן. פחות מזה פשוט לא
יספק.

באותה ילדות, שעברה לה זה מכבר, היה חלום אחד שזרח מבין
האחרים. חלומה היה להפוך, לשנות מצב צבירה, אם להגדיר זאת
במונחים שלא היו בידיה אז. היא רצתה להיות אויר, רוח, שריקת
הסתיו. היא רצתה שמחה ואושר שקיימים בחפצים. האם תדמיין תפוז
שסובל, רהיט שבור-לב, או חומה מדוכאת?
לו רק יכלה להפוך עצמה מאחד לשני, ממנו לשלישי, ומשם
לאין-קץ...
תסכולה על שום מה הוא? על שום שלא תשיג מה שאחרת יכולה.
צער, על שום מה? על שאיבדה את שאחרת לא ידעה.
כעס, מדוע? משום שאין היא מסוגלת לדבר מה שעיניה ראו אצל אחר.

חלומותיה הם משאלות לב. היא חלמה על אורגזמה תמידית. אחרי כמה
שעות לא היה זה מספיק יותר. מדוע לספק את הגוף ולא את הנפש?
בכלל, האם דבר כה זמין כהנאה גופנית יאה להיחלם? היא נטשה את
גופה וידעה, מעתה אחלום בנפשי, אעשה אותה מאושרת. אעשה שתזרח.

שנים רבות עברו מאז.
אני הולך לבקר אותה, עדיין. מביט על חיוכה מתרחב בעוד ענפיה
קמלים. שערה מתפורר בידי בעודי מלטף אותה בחיבה. עיניה ריקות
מכל דבר מלבד עצמה. האם היא שמה לב שאני כאן? לא יותר משהרחוב
שמח לקראתי בבוקר. האם היא חווה אושר? לא פחות משהאבן חשה
גאווה. האם היא מרוצה? את זה, חבריי, תצטרכו לשאול אותה.