התיישבתי על הספסל בחדר ההמתנה והרמתי עיתון נשים ישן מהשולחן.
התחלתי לדפדף בו כהסוואה לעובדה שבעצם בחנתי את האנשים האחרים
בחדר. שלוש נשים מבוגרות ישבו ליד דלת הכניסה וגבר בגיל העמידה
ישב בכיסא שמולי. לידי ישבה דפנה שבעצם הייתה זו שגררה אותי
לכאן. דפנה הייתה בחורה מאוד רוחנית ומיסטית שרוב האנשים היו
מגדירים כילדה מסוממת שנדפק לה הראש בהודו. אני חושב שאם לא
היינו בני דודים אז בטח הייתי מגדיר אותה באותה צורה. אני והיא
היינו באותו גיל ולכן את כל המפגשים המשפחתיים עברנו יחד. אחרי
הצבא אפילו גרנו ביחד עד שהיא נסעה למזרח. כשהיא חזרה היא
השתנתה מקצה לקצה. אבל אני והיא כל כך קשורים שהתרגלתי
במהירות. כמו שהייתי אומר לה כל פעם שהנושא עלה "אם האלטרנטיבה
היא לא להיות איתך בקשר אז ברור שאני אעדיף להתרגל".

"אריה" דפנה העירה אותי ממחשבותיי "העיתון שלך הפוך". הסתכלתי
על העיתון וראיתי שהיא צודקת. צחוק קטן נפלט לי ודפנה השתיקה
אותי. "אם היא תשמע שאתה מפריע היא לא תכניס אותך" היא לחשה
ברצינות מעושה. "ממש הפסד לאנושות" לחשתי בחזרה וקיבלתי מבט של
זעם שהשתיק אותי סופית. שקעתי שוב במחשבות. כל הסיפור הזה
התחיל שדפנה ראתה אותי שבוע שעבר. רבתי שוב מבן והייתי בדיכאון
רציני. בן היה האהבה הרצינית השניה שלי. אני והוא ממש שונים.
הוא הרבה יותר פתוח ממני בקשר לעצמו ולפעמים זה היה יוצר
בינינו ויכוחים. "אני לא מבינה למה אתה כזה עצוב?" היא שאלה
אותי אז "אין לך שום סיבה מיוחדת". היא לא ידעה. אף אחד לא ידע
מהמשפחה. המשפחה שלי הייתה כל כך מלאת דעות קדומות וגזעניות
שלא העזתי לספר לאף אחד. יש המון דברים טובים במשפחה מזרחית
כמו שלי. כולם כל כך קרובים אחד לשני ותמיד עוזרים אחד לשני.
מצד שני אני לא חושב שמישהו יסבול הומו במשפחה. היחידה שחשבתי
על לספר לה הייתה דפנה. לצערי לא ידעתי איך לספר לה שהבן דוד
שלה שהיא מכירה מאז שהיה בחיתולים הוא לא מה שהיא חושבת.
השלמתי עם זה סופית שהיא הייתה במזרח וכשהיא חזרה לא ממש ידעתי
איך להגיד לה. באמת שניסיתי. עם הזמן התרגלתי שאני לא יכול
לספר לה הכל אבל עדיין היו קטעים שזה הפריע כמו היום. אם הייתי
מספר לה שיש סיבה לדיכאון שלי אז היא לא הייתה מתעקשת שאני אלך
לאחת מהמכשפות שהיא מכירה כדי שתסביר לי מה הבעיה איתי. הבחור
שהיה בפנים יצא החוצה וקרא "אריה שטרית אתה יכול להיכנס". דפנה
גררה אותי בשמחה ואני נכנסתי לחדר הקטן.

האישה שמולי לא נראתה מוזרה במיוחד. חוץ ממטפחת על הראש וכמה
עגילי זהב שהשתלשלו מאוזניה היא נראתה כמו סבתא רגילה וחביבה.
"אני לא מכירה אותך" אמרה דפנה בחשדנות והזקנה חייכה. "אני
חדשה בעניין הזה" ענתה הזקנה "רק שיצאתי לפנסיה גיליתי את
הכוחות שהיו בתוכי". דפנה הביטה בה במבט מאשר של יראת כבוד.
חשבתי לעצמי שדפנה קצת מגזימה. בסך הכל עכשיו תספר לי סבתא
אחרת כמה שטויות במקום הסבתא הרגילה. המכשפה הוציאה כדור בדולח
והתחילה להסתכל עליו בעניין. "תחזור על שמך ועל תאריך הלידה"
היא אמרה ואני עניתי בקול "אריה שטרית השלושה עשר בנובמבר".
המכשפה התחילה להסתכל על הכדור וחייכה ואז הסתכלה עליו במבט
חודרני והמשיכה להסתכל. "אני רואה אביר" היא אמרה "עם ארבע
מאות סוסים"  ואני החנקתי צחוק. "מה עוד?" שאלה אותה דפנה
בדאגה והזקנה חייכה. "אני רואה ארון מאוד מבולגן שאתה מתאמץ
לסגור" היא אמרה ואני נדהמתי "אבל לא תצליח לסגור אותו לזמן
רב. הוא יתפרץ בקרוב מאוד וכל הבגדים יפלו עליך בבת אחת". זה
הגיע אלי כמו רעם ביום בהיר. האם המכשפה הזו ידעה שאני הומו.
האם הארון שהיא הזכירה היה רמז לארון האמיתי שהייתי בתוכו.
ואולי זה סתם שטות שהיא אומרת לכל אחד. הרי לכל אדם יש את
הארון שלו שהוא מחביא בו משהו. לכל אדם יש את הסודות שלו שהוא
מפחד שיגלו. "אני רואה אתה הארון מתפרץ ופייה טובה באה לעזור
לך להחזיר הכל למקום" היא אמרה והחזירה לי את האי אמון בדבריה.
"אני לא מבין" אמרתי לה "אנחנו לא בימי הביניים עם אבירים
ופיות טובות". המכשפה נתנה בי מבט מלא חמלה. "אתה עוד תבין"
היא אמרה ואני התעקשתי להראות לה שהיא שקרנית ושהקטע עם הארון
היה ניחוש מוצלח שעובד על כל האידיוטים שבאים לכאן. "תגידי"
שאלתי אותה "אני אחיה חיים ארוכים ושלווים?". היא חייכה
והסתכלה בכדור. "כן" היא ענתה "אתה תחייה עד גיל מאוד זקן
ותמות מאושר". הרגשתי שחשפתי אותה במערומיה. אם היא יכלה
להוציא משהו כל כך ברור מהכדור אז למה היא קשקשה קודם רמזים
מטופשים על אבירים ופיות. כנראה שזה טקסט מוכתב שמתאים לכל
סיטואציה. קמתי ויצאתי החוצה כשאני ממלמל "תודה". דפנה עומדת
לכעוס עלי אבל אני לא אתן לטיפשה הזו להרגיש שהיא מצליחה
להאכיל אותי בשטויות שלה.  

דפנה לא דיברה איתי שבוע אחר כך למרות כל ההפצרות שלי. לבסוף
היא הופיעה על פתח דלתי עם מכתב. "שלא תחשוב שסלחתי לך על
הבושות שעשית לי" היא אמרה בכעס "אבל זה בשבילך". פתחתי את
המעטפה במהירות כי רציתי לנסות לדבר איתה שוב. "אח שלך
מתחתן???" שאלתי בפליאה והיא הנהנה בחיוך. "מזל טוב!" אמרתי
וחיבקתי אותה למרות ההתנגדות שלה. "זה בעוד שבועיים" היא אמרה
"ואוי ואבוי לך אם תבריז. אני יודעת שאתה לא מת על כל האירועים
המשפחתיים האלה". צחקתי וגם היא החניקה צחקוק. "ואם תבוא בזמן
ותיתן לכל הדודות לנשק אותך בלי לעשות פרצוף" היא המשיכה "אז
יש סיכוי מסוים שאני אסלח לך". "בסדר" אמרתי לה והיא הלכה.
התיישבתי על הספה ועברתי על ההזמנה. "לאריה שטרית ובת זוגו"
היא כתוב שם בצורה כמעט תובענית. זה החזיר אותי להרהורי. מאז
שהייתי אצל המכשפה חשבתי הרבה על יציאה מהארון. משום מה ראיתי
במה שהיא אמרה לי כרמז רק שחשבתי שהיא עצמה לא התכוונה לכך. זה
גם יפתור את כל הבעיות שלי עם בן. הוא הרי כל הזמן אומר שאני
צריך לספר למשפחה ולהיות שלם עם עצמי. הדרך של "אימא, אבא, יש
לי משהו לספר לכם" ירדה מהפרק. אני לא אעמוד בזה. הסתכלתי שוב
על ההזמנה ואז רעיון הבריק במוחי. אני לא אצטרך לספר להם. אני
פשוט אביא להם את העובדות ואתן להם להבין לבד. והכי טוב שאני
לא אצטרך לעבור את זה לבד. הרמתי את הטלפון והתקשרתי לבן.
סיפרתי לו על הרעיון שלי בהתלהבות  ושמעתי אותו צוחק מידי פעם.
הוא היסס לכמה רגעים ואז הסכים.

ביום של החתונה הכל עבר כל כך מהר. הייתי בלחץ אבל לא משהו
רציני. מקסימום אני יכול להגיד שבן בא איתי בתור ידיד ולא בתור
משהו אחר. בשעה שבע בן התקשר אלי. הערצתי אותו על זה שהוא מוכן
לעבור את זה איתי. כבר מזמן אני יודע שהוא אוהב אותי אבל לא
ידעתי שהוא יהיה מוכן לעבור את זה בשבילי. אחרי הכל אם הכל
ילך כשורה אולם שלם מלא אורחים יסתכל עליו בתור החבר ההומו של
אריה. אני לא יודע אם אני הייתי מוכן לעשות את זה בשבילו למרות
שאהבתי אותו יותר מכל דבר בעולם. הצטערתי שהוא לא בא איתי
לאולם אבל הוא רצה להגיע במכוניות נפרדות. הוא אמר שזה טוב
למקרה שאני ארצה להישאר ולדבר עם כולם. זה היה תירוץ לדעתי.
הוא פשוט קנה מכונית חדשה ורצה להראות לי אותה. בשמונה בדיוק
הגעתי לשם וראיתי את בן מחכה לי בכניסה. התחלתי לרעוד. האולם
נראה כל כך גדול ומפחיד. הרגשתי כאילו אני מובל כצאן לטבח
ושבתוך האלם תתקיים ההוצאה להורג שלי. בן שם לב לזה ולחש לי
"תירגע אריה. יהיה בסדר". משום מה זה הרגיע אותי. כנראה בגלל
שהוא אמר לי את זה. נכנסנו לאולם ובירכנו את כולם. אף אחד לא
התרגש מהנוכחות של בן. נישקתי את כולם וחייכתי שהגעתי לדפנה.
"זה לא אומר שסלחתי לך" היא לחשה "אני עוד צריכה לחשוב על זה
ולהתייעץ עם המכשפה שלי". התאפקתי לא לצחוק והיא הראתה לי איפה
המשפחה שלי יושבת. נישקתי את ההורים שלי ואת אחי ואחותי
והתיישבתי במקום הריק. "זה בן" אמרתי לכולם והם לחצו את הידיים
שלו. אף אחד לא נראה מוטרד מהעובדה שהוא שם. הדקות עברו ואני
הרגשתי שהכל יורד לטמיון. כולם היו בטוחים שהוא סתם ידיד שלי
שהבאתי איתי. אף אחד לא ניחש. אף אחד לא העז לנחש. זרקתי לכולם
את האמת בפנים והם העדיפו להתעלם. הם העדיפו לחשוב שאני אביא
ידיד שלי לחתונה מאשר לקלוט שהוא הבן זוג שלי.

שירי החתונות של שרית חדד התחילו להתנגן ואני התחלתי לאבד את
העשתונות שלי. רציתי שכבר כולם יידעו ושהכל ייגמר. זה הפך
להיות סיוט בשבילי. רציתי לקום ולצעוק לכולם "אני הומו!!!".
בלי שהבנתי מה אני עושה גררתי את בן המופתע למרכז הרחבה
והתחלתי לרקוד איתו. זה עדיין לא הפריע לאף אחד. התחלתי לרקוד
צמוד אליו ולאט לאט נצמדתי יותר.  כולם מסביב התחילו להתלחש
ואני הרגשתי שהם מתחילים להבין. זה עודד אותי והחלטתי ללכת עם
זה עד הסוף. רציתי שכולם יבינו. רציתי לגמור עם כל השקרים.
נישקתי את בן. נישקתי את בן מול כולם ברחבת הריקודים בלי
להתבייש מדודה מזל או דוד אלי. לא היה איכפת לי מאף אחד. רק
אני ובן מתנשקים לנצח. ואז ברגע אחד הכל נגמר. הבנתי מה עשיתי.
כולם הסתכלו עלי בצורה שאני לעולם לא אשכח. מבטי כעס ושנאה
מהולים בכאב נשלחו לעברי. רצתי החוצה במהירות כשאני משאיר
מאחור את בן.

שיצאתי החוצה ראיתי מעין גינה מאולתרת מול האולם והתיישבתי על
הספסל הפנוי. שנאתי אותה. מכל מה שעבר עלי בדקות האחרונות לא
זכרתי כלום. יכולתי לחשוב רק על כמה אני שונא את המכשפה הזו.
היא שתלה לי את הרעיונות במוח. זקנה תמהונית ומטורפת שאמרה
טקסט קבוע מראש וגרמה להרוס לעצמי את החיים. הייתי מסוגל להרוג
אותה. ואז התחלתי לעכל הכל. מעכשיו תתחיל תקופה קשה. תקופה
שהתחילה במבטים ברחבה. תקופה של אי שייכות. התחלתי לבכות. כבר
שנים לא בכיתי אבל זו נראתה לי סיבה מספקת. אחרי זמן שנראה כמו
נצח הרגשתי יד על הכתף שלי. זו הייתה דפנה. "אני חושבת שהענשתי
אותך על העניין של המכשפה מספיק" היא אמרה בחיוך. "את לא
כועסת?" שאלתי אותה ופניה הרצינו. "אני כועסת" היא ענתה "אבל
לא עליך. אני כועסת עלינו שלא הבנו מה אתה מנסה להגיד לנו".
הסתכלתי בעיניה וראיתי שהיא מתכוונת לכל מילה. "ככה כולם
חושבים?" שאלתי והיא שתקה כמה רגעים. שתיקה שנמשכה נצח. "ככה
כולם יחשבו" היא השיבה לבסוף "ייקח להם זמן לעכל אבל הם ישלימו
עם זה. אין להם ברירה". היססתי קצת ואז שאלתי "למה את חושבת
שאין להם ברירה?". לרגע חשבתי שאין לה תשובה אבל אז היא חייכה
אלי. "מישהו נורא חכם אמר לי פעם את התשובה" היא אמרה ""אם
האלטרנטיבה היא לא להיות איתך בקשר אז ברור שהם יעדיפו
להתרגל". התחלתי לצחוק. צחוק מהול בדמעות. היא חיבקה אותי
והרגשתי מוגן בזרועותיה. היא גרמה לי להרגיש שעשיתי את הדבר
הנכון. הדבר הקשה אבל הנכון. "אתה יודע" דפנה אמרה לבסוף  "אתה
הרבה יותר אמיץ ממה שחשבתי". ידעתי שאני אוכל לסמוך עליה.

אחרי כמה דקות היא קמה ואמרה "אני חייבת לחזור. זו החתונה של
אחי". התכוונתי לענות לה ואז ראיתי את זה. "תגידי" שאלתי אותה
"מה הקטע עם השמלה הזו?". היא צחקה. השמלה שלה הייתה ורודה
וארוכה עם כל מיני תוספות ילדותיות. "לא יודעת" אמרה "חשבתי
שככה אני אראה יפה כמו באגדות". "כן" מלמלתי חלושות אחרי שהיא
הלכה "את נראית כמו פייה טובה". לא היה לי זמן לעכל את מה שקרה
וראיתי מכונית שחורה בוהקת צופרת לי. התקרבתי אליה ואז בן יצא
החוצה בבהלה. "מתוק" הוא קרא "הפחדת אותי". הוא נישק אותי קלות
ואז רכן שוב לנשיקה ארוכה ומדהימה. "אני אוהב אותך" לחשתי אליו
והוא חיבק אותי. פתאום כבר לא היה אכפת לי כמה זמן ייקח לכולם
לעכל את היותי הומו. שזה ייקח שנה או שנתיים או אפילו עשור.
היה לי את בן ויותר חשוב היה לי את עצמי. בפעם הראשונה בחיי
הרגשתי מאושר. אושר אמיתי. אושר שלא נובע ממשהו שראיתי או
שעשיתי. אושר מזה שאני מי שאני ונמצא איפה שאני. הדבר הזה
ששנים חשבתי שיגרום לי רק רע בעצם גרם לי להרגיש טוב. ואז
ראיתי את המכונית החדשה שלו. "אחלה מכונית" אמרתי לו והוא חייך
חיוך רחב. "היא מדהימה" הוא אמר בהתלהבות "שחורה עם גג נפתח
וארבע מאות כוחות סוס". פערתי את פי לרווחה. "אתה האביר על
ארבע מאות סוסים" מלמלתי והוא הסתכל עלי במבט שואל. ואז הבנתי
שאני כבר לא מופתע. היא צדקה בכל השאר.

ביום שלמחרת קמתי מהמיטה בחיוך. בן שכב לידי והחלטתי להפתיע
אותו ולהכין לו ארוחת בוקר. כמובן שלא היה לי כלום בבית אז
התלבשתי והלכתי למכולת. שחזרתי את אירועי אתמול אבל לא מתוך
כאב. מתוך תקווה. לפתע הרגשתי כאב חד מפלח את גופי. נפלתי על
הכביש והסתכלתי על דלתות המכונית נפתחות. "אני לא מאמינה שפגעת
בו" שמעתי אישה מבוהלת  "תקראו למגן דוד אדום". אני חייכתי
כמישהו שיודע סוד שאף אחד לא מבין. ידעתי שזה הסוף. שאני לא
אראה את בן או דפנה יותר. שאני לא אגיע לרגע שבו הכל נסלח
ונשכח אבל לא היה איכפת לי. שמחתי שאני לא משאיר מאחוריי
סודות. שמחתי שלא דחיתי את זה יותר כי אז כל החיים שלי היו שקר
ולא הייתי יכול לתקן אותו לעולם. פעם חשבתי שצריך לחכות שנים
עד שמרגישים את הטוב שביציאה מהארון. התחוור לי שטעיתי.
כשהרגשתי את עיניי נעצמות יכולתי לחשוב רק על דבר אחד. היא
צדקה בשלוש מתוך ארבע. סטטיסטיקה די טובה יחסית למכשפה חדשה
שהתחילה עם זה רק שהיא יצאה לפנסיה.