תפרו לי שמלה, שאתפרץ מתוכה
עגולה ונחשקת, יפה ורעה,
מגיחה לעומת הגברים שטרפו
כל חיוך, כל בת קול, כל תנועה.
תנוני חופשה ואסע לדרכי מרוצה
עד שמיים, פני לחלון הזדמנות זו מהות
הרעות בין אדם לבין דם שזרם בעורקיו
עד ימות, אל תיצקו בי זהות.
זו אני העולה ממצולות האמבט
הרותח, פותחת אבזם בשנותיך,
מסירה כך חגור עוולותיך, ואם תנשקני
אמות לרגליך, כופה את עצמי בהרמון נשותיך.
דבק בי כישוף מעורפל וצורח את כובד
עיני לא נותן בי מנוח, השקני תמותה
ואהיה לך נבל, קרוע מיתר, ושבורת ירכיים
כי טרם תיתן בי זרעים יודעת אתה
מנצלני עד תם שפכך כי היית לי דרך
לעובש שמחה מרגלים בשערייך הסר חולצתך
ישבנים לי רק שניים נעץ חרבך וגאל את עמי
מהינף כידונך ודמותך תישאר בי מותך
נוכחה נוכחה בחייך, למדני אותך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.