המילים מרקדות בלי שום היגיון על המסך המרצד. כוס קפה ועוד
סיגריה, עוד קפאין, עוד ניקוטין וגם עוד קצת סוכרים. Cheerios
וקולה, פיצה וחבילת oreo. הבטן מרגישה קצת מוזר, גם הראש
סחרחר. מלעיט את גופי בסיפוקים מידיים בתקווה לשכנע את התחת
להתמיד בתנוחת הדגירה, לדאוג שלפחות עין אחת תשאר פקוחה ושהראש
ישאר במצב קליטה. עוד שורה שנקראה, עוד מושג ששונן, עוד תהליך
שהובן, כל אחד ניצחון קטן. המוזיקה באזניים, הסיכום מול
העיניים, והראש מחליט שדי, עושה pause על החדר המצחין והמחניק,
משגר עצמו החוצה... (או אולי פנימה, תלוי איך מגדירים).
מעלי תכלת אינסופי, תחתיי צהוב מדברי, ומסביבי טרטור מנוע
מרגיע וחדגוני. השמש בעיניים הרוח שואגת באוזניים, וידי על
ההגאים, מנווטות את המטוס הקטן במרחבים. לפתע שני שיעולים
מהירים, ואז שקט. המנוע כבה, ואני מחליק בנחיתת אונס הישר לתוך
דיונה צהובה. יוצא מבין השברים עם איזו שריטה קלה בפנים וקצת
פיח על הבגדים. מפשפש בתא המטען אחר המימיה הצבאית, לוגם ממנה
את שארית המים החמים. זורק את משקפי הרוח לצד השברים, ויוצא
לתור את העולם החדש אליו שילחני ראשי הקודח, תוהה למה דווקא
לכאן אותי לקח. הרוח מלטפת ברכות את הדיונות, מטלטלת גרגרי חול
ברשרוש דק, כמו מערבבת במיומנות כדורים לבנים ואדומים בשק.
הגרגרים עפים ומתפזרים, מטשטשים עקבות צעדי מאחורי, מכסים את
שרידי המטוס. נשארתי רק אני בשממת נופו של עולמי הדמיוני.
סביבי מישורים פתוחים עצומים וצהובים. ימין ושמאל רק חול וחול,
אני מזמזם לעצמי ומחייך. לבי נפתח אל מול המרחקים האינסופיים
נחיריי שואפים אויר שכולו שלוות מרחקים, נושפים החוצה את
התסכול הכאב ושאר הרעלים. מחשבותיי מתקדמות בקצב, צעדי חותרים
איתם ללא מטרה או גבול. טוב לי, נעים לי כאן במדבר השומם, אבל
למה בעצם? הרי אין כאן כלום! צעדי הולכים ומאטים, ואיתם יחד גם
זרם המחשבות הולך וגווע. אט אט מתחדדת התחושה הנעימה שאת פשרה
אינני יודע ואז עם העצירה כשנעלמת גם המחשבה האחרונה אני נשאר
עומד נטוע  בלי מחוייבויות, בלי מטלות, בלי דרישות. נשכב לי
חסר כל על החול החמים, מבטי שקוע בשמים התכולים ראשי נקי,
צלול, בריא... נעים לצאת לטיול תת-מודע זמני.
תודה לך ראש הזוי, שבמקום להתייאש ולכבות את עצמך סופית יצאת
לקרר מנוע באיזה טיול קטן עם אנטואן, וללמדני שיעור חשוב על
החיים. האושר לא צריך דבר, לא סיכום, גם לא ציון, אפילו לא
תואר. כל הלימוד הזה הוא לא דבר הכרחי, שהרי אושר יכול לפרוח
ולבלב אפילו בחולות מדבר.
אט אט תודעתי נאספת ומתמקדת חזרה. מחשבותיי שבות לחבור אל גופי
אשר ניצל את חופשתו מהן כדי להרגע, והוא עכשיו רפוי ונשימתו
קלה. אני שב לחיים הגשמיים ואת עיניי הנפקחות חזרה מקבלים דפי
הסיכומים המקומטים. קם מהכסא, מרחיק ממני את כל הנשנושים. שוטף
את פני מגרגרי החול השורטים ולוגם כוס מים צלולים וקרירים.
שואף שאיפה ארוכה ואחרונה של אויר עם ניחוח מרחבים ומתיישב
חזרה אל השולחן ואל הלימודים.