וכבר הסתדר לי העניין עם העבודה,
אני כבר לא יושב שעות בפורומים, מחפש תשובה
מחפש לך עבודה, מחפש לך פסיכולוגית
מחפש לי אהבה.

וכבר הצלחתי להירדם כמה לילות רצופים
אפילו היו לי חלומות טובים, חלקם רטובים
ולא עלייך, שלא תטעי,
אני חולם על יפות הרבה יותר
כבר לא חולם שאת איתי.

וכבר אין לי בבוקר את המועקה כשאני קם
ואין לי את חוסר המנוחה במשך היום,
ואני לא צריך להמציא תירוצים לכולם.
ואני לא רועד, מתלבט, יושב, חושב, מפנטז, מתאהב
ואני כבר חושב על העתיד עם מישהי אחרת,
ואני רואה אותו מתקרב.

ואני רוצה רק בטובתך
ואני עוזר לך כשאת צריכה,
ואני מחייך.
ואני לוקח אותך לרופא
וגם כשאת לא חולה,
אני פחות דואג.
ואני לא מחכה לך במרפסת
ואני לא מתנדב,
למחוות של אהבה שרק שוברות לי את הלב.

ולפעמים כשאת מבקשת... אני אפילו מסרב.

ואז אני רואה אותך,
בזרועות מישהו אחר,
והלב רועד, והבטן כואבת, והלחץ בחזה מתגבר,
וכל הרוע הישן אליי חוזר.
ואני חייב להצית אש
לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר,
ואני שוב צונח לתהום,
שוב נהיה חיוור.
ואני חושב (יודע) שכולם יודעים
ואני מרגיש את המבטים,
ואני פוחד שהיא תראה, שהיא תבין
שהיא תעזוב אותי כי אני עדיין מאוהב בך
ואני לא מחלים.
ואני מתקשר לאף אחת
והיא אומרת לי כל הכבוד!
ואני שואל למה? והיא מזכירה לי:
את כל החודשים האחרונים ואת כל האסונות
(דבר מאוד מוזר לעשות בתור פסיכולוג),
והיא אומרת יהיה בסדר,
ואני מאמין,
ואני מנתק... ואז ממתין.

ואז זה עובר לי
לאט ובפתאומיות,
ואני מת מפחד,
מהפעם הבאה שאני אראה אותך,
ואת החנון שלא מסתפק בידידות.