הנפשות הפועלות:
אנטון- אמן ריהוט איטלקי בן 40 בערך.
נועה- צעירה בת 25, לומדת ארכיטקטורה, עובדת אצל אנטון בסטודיו
כמזכירה.

(מונולוג של נועה, מאחור רואים את אנטון עובד)
נועה: "מדהים מה יעשו אנשים שיש להם הרבה כסף.
במקום להשקיע את כספם במטרה נעלה כמו עזרה ללוויינים הנכחדים,
או לסגור אותו בקופות למימון לימודי ילדיהם, הם משקיעים אותו
אצל אנשים כמו אנטון שיבנה להם שולחן שחמט תלת ממדי עם בתי
תליה מיניאטוריים בשני צדדיו, או ישפץ להם את כסא הנדנדה מהעץ
וירפד אותו בציור של בובת מין, או במקום לתרום 1000 ש"ח
לויצ"ו, הם יתרמו אותו לאנטון על מנת שיארגן להם פינה לנטילת
ידיים עם כיור מרוקע בסגנון אתני.
אבל הפנטזיות המטורפות ביותר הן אלו שבאות לספק את יצר הקדוש
המעונה.
5000 ש"ח תמורת שולחן קפה עגול, עליו כתובה בספירלה כל הפרשת
הראשונה בספר בראשית, ומזוזה עליה מתנוסס דיוקן של גאנדי.
"אנטון-
אנטון: כן יקירה?
נועה: מה אתה עושה?
אנטון: גורם לאנשים להיות מאושרים.
נועה: ואיך בדיוק חנוכייה בגובה מטר עם הטבעות כל נשיאי ישראל
גורמת לאושר פנימי עמוק?
אנטון: שניים באחד. קשר עם אלוהים וקשר עם ההיסטוריה.
נועה: מדהים מה אנשים יעשו בשביל להתקרב לאלוהים. הם מאמינים
שחנוכייה גדולה יותר, או מזוזה יקרה יותר תעשה אותם קדושים
הרבה יותר.
אנטון, אתה מרגיש קדוש היום?
אנטון: היום, לא.
נועה: ואתמול?
אנטון: אולי, אבל רק קצת.
נועה: ומה מביא להבדל?
אנטון: איך הקיר הצהוב?
נועה: אל תתחמק...
אנטון: נו, אתמול בלילה כמובן.
נועה: אנטון, באמת! לא שוב! היא קטינה!
אנטון: זה לא באשמתי, באמת! היא ביקשה, היא כמעט הכריחה אותי!
נועה: אם ככה אז אתה באמת צריך להרגיש קדוש כי עשית עמה חסד.
אנטון: אנטון לא עושה שום חסדים. אנטון עושה מה שהוא רוצה ואם
זה מתאים לתוכניות של אחרים- פעמיים כי טוב.
נועה: היום יום רביעי.
אנטון: מה?
נועה: יום רביעי לא יום שלישי. יום שלישי פעמיים כי טוב.
אנטון: מאיפה יש לך את כל המידע הבלתי נחוץ הזה?
נועה: משולחן "בראשית" כמובן.
אנטון: נכון. אגב, הוא מוכן. תרימי טלפון לזקן הטיפש.
נועה: אנטון! הוא בסך הכל בן 50!
אנטון: זיקנה זה דבר יחסי, ותפסיקי כבר להיתפס לדקויות, מה יש
לך היום?
נועה: למען האמת אני לא יודעת.
אנטון: שוב רבת עם אלוהים?
(מונולוג של נועה בדיבור ברקע, תוך כדי שהיא מדברת בטלפון)
נועה: "לאנטון יש דעה מוזרה על אלוהים. הוא קיים אבל בניגוד
למה שכולם חושבים הוא מחזיק שלוש שפחות מין ושותה מרטיני כל
היום. לדעתו אלוהים הוא בן זונה נצלן שמשחק אתנו כשמשעמם לו.
לי באופן אישי אין בעיה רצינית עם אלוהים. אני מתייחסת אליו
כמו אל ציפור: יצור שמרחף בשמיים ומחרבן עלינו כל הזמן, אבל אף
פעם לא פגע בי באופן אישי. חוץ מזה, אני סולדת מיחסים חד
צדדיים, ואחרי שפעם עשיתי איתו דיו של שעה בו רק אני דיברתי,
ואפילו גשם לא יצא לי מזה, אז החלטתי שזהו זה, ונפרדים.
נועה:(פונה לאנטון) אנטון, מר וייס שואל אם אתה עושה משלוחים.
אנטון: משלוחים? שיתקשר לדואר! אני אומן, לא נהג.
נועה (המשך מונולוג):בניגוד אליי, אנטון כן מאמין בקדושה. כל
בוקר הוא נושא ברכה לקידוש המברשת והמכחול ואז שואל אותי-
אנטון: נועה, איך התלבושת היום?
נועה: כתום וסגול זה נפלא!
אנטון: סגול זה צבע קדוש, בכל הפסיפסים הלבישו את ישו בסגול.
נועה: אז למה שלא תשים צלב ותזרוק לחם לעניים?
אנטון: מה הקשר?
נועה: אין קשר. זה היופי שבלהגיד הרבה דברים בלי משמעות.
-פאוזה-
אנטון, מה המשפט היומי?
אנטון: "אלוהים נתן לנו את הוורדים על מנת לפתות נשים ולא כדי
לשים אותם על קברים."
נועה: נניח שהיית נכנס לחנות ורדים, והיית רואה מישהו קונה זר
ורדים אדומים, מה היית אומר עליו?
אנטון: שהוא בדג או רוצה לבגוד בבת זוגתו. למה?
נועה: למה, מה?
אנטון: למה את שואלת?
נועה: סתם.
אנטון: נועה... תגלי לדוד אנטון...
נועה: באמת, סתם.
אנטון: מי שמסתיר סודות, סופו שימות עם סודות.
נועה: למיטב ידיעתי אני לא הולכת למות.
אנטון: מי כמוך אמור לדעת שלגורל יש פיוזים קצים מאוד, והחיים-
הם רק דבר זמני ביותר.
נועה: אתה חסר רחמים! פשוט חסר רחמים!
אנטון: בשביל זה את אוהבת אותי כל כך.
נועה: אנטון, מהי אלוהות?
אנטון: האלוהות ילדתי היא היכולת לדפוק אנשים, אבל להראות
מושלם בעיני החברה כך שיסגדו לך.
נועה: אז אתה אלוהי?
אנטון: את אמרת את זה.
נועה: אבל אתה הגדרת את זה?
אנטון: בואי נראה. אני דופק אנשים?
נועה: בקשר לאנשים אני לא יודעת, אבל נשים...
אנטון: בסדר, בסדר. אני נראה מושלם?
נועה: יש שסוגדות לך.
אנטון: אוקי. סימן שאני אלוהי.
נועה: אז מה אני?
אנטון: את נשמה טובה. זה ההפך הגמור.
נועה: ומיהם הקדושים המעונים?
אנטון: הם הדפוקים של החברה השאת. הם מאמינים שאם הם יהיו
מסכנים כל החיים שלהם, הם ימותו מאושרים, אבל הם מתים מסכנים.
נועה: מאיפה יש לך את כל כמידע המופלא הזה?
אנטון: פז"מ יקירתי, ניסיון של חיים.
נועה: אם כל הכבוד, אתה כולך בן 40.
אנטון: שוב את עם הדקויות הטיפשיות שלך! ביחס אליי, את עובר!
נועה: סליחה על החוצפה, אבל לפחות אני לא קטינה.
אנטון: אכן, נקודה לזכותך.
נועה: וגם לי יש ניסיון חיים עשיר.
אנטון: אז תכתבי ספר.
נועה: ואיך אני אקרא לו?
אנטון: דיונים עם אלוהים והגורל.

הדיאלוג הבא הוא התמונה הרביעית מתוך תסריט שאני כותבת כבר שנה
בערך, וכתובות ממנו כבר 25 תמונות בערך. התמונה הזו היא אחת
מהמייצגות הטובות ביותר של שתיים מהדמויות הראשיות, והיא גם
מייצגת את האווירה בלי להציג חתך לא שלם מהעלילה. אני אשמח
לשמוע, תגובות עצות רעיונות וכו', וגם אשמח לשלוח חלקים נוספים
מהתסריט למי שיחפוץ בכך.