אחרי שהיא אמרה לי את זה, אמרתי לעצמי שזה נגמר. היא לא אמרה
את זה אבל אני ידעתי. המשכנו לדבר, אני נעשיתי עצבני ולה לא
היה מושג על מה. היא המשיכה לדבר על אותו נושא, והמשיכה
והמשיכה ואני יותר ויותר התעצבנתי. אחרי כמה דקות אולי היא
הבינה למה אני כל כך עצבני ואמרה שכולנו אותו דבר ושהיא ידעה.

ברקע התנגן השיר "somewhere over the rainbow" וגם הקול התמים
של נורה ג'ונס לא חדר לי למוח, בקושי עבר את מעטה הפלדה ששמתי
על ראשי, על העיניים והאוזניים.
נפלתי על המיטה והתכסיתי מתחת לשמיכה, נצמדתי לכרית, נזהרתי
שלא לחבק אותה. אמרתי את המילה ומייד נצמדתי אל הקיר, מתרחק
ממוצא פי. אמרתי שוב את המילה ונבעתתי. אמרתי אותה שוב והזלתי
דמעה בלי לשים לב.
"לבד" אמרתי בלחש ונפלתי מהמיטה. המכה העירה אותי, אבל שוב
לחשתי "לבד" והבאתי מכה למיטה.
"לבד" ונפלתי על הקיר.
"לבד!" והפלתי את המסך של המחשב על הרצפה.
"לבד!" והשלכתי את התמונה על הרצפה.
"לבד!" ושברתי את החלון בלי לשים לב בכלל לוורידים המדממים.
"לבד!" ונפלתי מהחלון כשנורה ג'ונס מזכירה את הכלבים שאומרים
לילה טוב. לבדי אמרתי לילה טוב ונפלתי על האספלט הקר.
לבד עם הפראמדיקים. לבד עם הרופאים שנותנים לי מכות חשמל. לבד
עם הרב והמשפחה. לבד עם 10 אנשים מסביבי ופניי למזרח. לבד,
כשכולם ביחד טומנים אותי בעפר ואומרים את התפילות והבכיות.