התהייה על העתיד, המחשבות על העבר, ההתפלספות על החיים,
הניתוחים רבי העומק על מערכות יחסים, על תיקון האני העצמי שלי,
על המוסר ככלל והציפיה מעצמי כפרט, תפסו כל תא של מחשבה במוחי,
חוסר התמודדותי עם ההווה ומה שקיים עכשיו, כל עצם דומם או כל
אדם חי לא נתן לי כל עניין. והכל רק משחקי מחשבה, ביום כבלילה,
וכל קו הזמן משתרבט למחשבה ולעומק.

החופש והעולם הגדול קשים לתפיסה הרבה יותר מאשר הבועה הקטנה
שבבית, הלבד בחופש קשה מהתמודדות עם החמימות, השגרה והביחד
במקום שגדלת בו. כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה דרכים, ומה
מהם זה שימשוך אותי? הכסף? האהבה? אולי להוביל אנשים? אולי
מהות מסוימת אחרת שלא השכלתי להכיר? ורק הזמן והלמידה על החיים
ישכילו בי תודעה זו? והכל במסווה של מסתורין, כאילו בעולם יש
יותר מאשר הוא מראה, או יותר מאשר אנו יכולים לקלוט מהסביבה?
ואולי חמשת החושים לא מספיקים לנו להתמודד עם מה שיש לעולם
להציע? אולי האינטילגנציה שלנו מוגבלת לתפוס את מהותנו? ואולי
מהותנו היא רק להתקיים ולהוריש דור המשך, והאינטליגנציה שיש
בנו רק באה לשבש את מהלך החיים המעגלי הזה, בכך שמשלה אותנו
כאילו שצריך להיות משהו מעבר למחזור המעגלי של החיים?

ומהו הקיים? מהי המציאות בשבילך? הרי המציאות היא מה שחמשת
חושיך קולטים מהסביבה והשאר זהו מסתורין ומסווה, שרק בעתיד
תדע, שיהפוך לעבר ולזיכרון, שירכיבו את מהלך חייך, שירכיבו את
המוסר והידיעה שלך, שירכיבו את המידע שלך על העולם, ואתה תשתמש
בזה בדרך שלך, ותפרש זאת בעזרת האינטליגנציה שלך, ועולמך ייראה
שונה מהעולם של עמיתך לחיים, הרי האינטליגנציות שלכם שונות,
התפיסה שונה, ודרכי החיים שונים. ועל כן דעות רבות? סכסוכים
רבים? קבוצות שונות? תרבויות שונות? ודתות שונות? וחוסר הידיעה
גרם לנו להמציא יישות גדולה מאיתנו כגון גורל, אלוהים, אלים,
או דרך חיים מסוטטת?

והכל ממבט של למעלה, שאלות כלליות שנשארו בדורות, ותשובה אין,
רק מהלך חיים, ככל שזה כללי כך זה קשה לתפיסה ומבלבל עוד יותר,
אז ההתעסקות שלנו תמיד קטנה יותר, אנחנו וסביבתנו, אנחנו
ומערכות היחסים עם האנשים מסביב, כביכול חברים או משפחה,
הסביבה הקטנה והצנועה שלנו, כביכול בית, שכונה או עיר. וזהו כל
עולמנו, שגרתנו, מסגרת קטנה שאנו יצרנו או יצרו אותה בשבילנו.
וככל שהתעסקות של מישהו עם סביבה גדולה יותר, כך ההערצה כלפיו,
או הביקורת כלפיו גדולה יותר, כגון ראש ממשלה, שר, סלבריטי
וכו'...

לפעמים כשאני חושב בגדול יותר אני מנסה לברוח מהאינטימיות שלי
עם אנשים, מחפש בריחה בשאלות רוחניות גדולות יותר, כאילו הכלל
חשוב מהפרט. כמתפרש, שאלות אלה מתעסקות במוחי במקום להתעסק
ביחסיי עם סביבתי, כדי לא להתפלש בבוץ המזוהם שמערכות יחסים
הקרובות אליי גורמות אלא להתעסק במשהו גדול יותר וכללי יותר,
כביכול זה נותן לי את הלגיטימציה לברוח מהתעסקות עם בעיותיי
הספציפיות. ואני ככל האנשים ככלל, או כגברים כפרט לבעיותינו,
אנו בעייתיים עם הצד המין הנשי! מהות חיינו? או רק אינסטינקט
שהטבע יצר בנו (או יישות גדולה מאיתנו), שאנו לא יכולים ואף לא
לרגע להפסיק לחשוב על כך או להתעסק בכך (במיוחד בדורנו), כמה
זיינו? מי זיין יותר? איפה? בכמה צורות? כמה חברות היו לך? מהי
אהבה בשבילך? האם אהבת פעם? וכל משחק חברותי או דיבור מעמיק
מגיע לשורה תחתונה והיא מין, מין, מין! זה מעייף, זה מתסכל, זה
כיף, זה מדכא, זה אושר, זה פחד, זה עניין, זה שגרה, הכל בו,
והוא בכל, אורגזמה קצרה שנועדה להקים דור המשך, הוא השאלה
בשאלות, הוא הצרה שבצרות, הוא האושר שבתקווה, הוא הבחירה
בחיים, הוא גורם מרכזי ואף דומיננטי בחיים, לא ניתן לברוח ממנו
ולרבות להתאכזב, הוא המקור לטרגדיה, הוא הסוף והאין סוף.
אינסטיקט האורגזמה המדוברת ביותר המנסה להסתוות ולהיות
מסתורין.

אז הרבה יותר קל לחשוב בגדול, כי כשמתעסקים עם הסביבה זה ייגמר
במין.