הנה זונה אנונימית במדרחוב מחפשת קליינט, שיהיה קצת כסף לשלם
על עוד מנה. בדיוק עובר שם איזה שמן בשנות הארבעים המאוחרות
לחייו, אנונימי גם כן, הוא תמיד היה שמן מחוצ'קן - אז בחורות
זה לא היה הצד החזק שלו. השמן עובד בבסטה בשוק, עשר דקות הליכה
מהמדרחוב, מחפש איך להשביע את יצריו המיניים. כשאינטרס פוגש
אינטרס משותף כולם שמחים, הזונה קנתה את המנה בכסף שעמלה עליו
במכירת גופה, והשמן, מסופק מינית, הלך הביתה בלי גרוש על התחת.
זה היה כמעט חצות, אז עוד יום עבר...
הבן של מר יעקב עכשיו בצבא, צנחנים, מר יעקב מאוד גאה בבנו "כי
להיות בצנחנים, בקרבי, בדור החדש, זה לא סתם - זה מלח הארץ",
תמיד היה אומר. הוא עכשיו באוטו, חוזר מיום עבודה ארוך, כמובן
הרדיו מכוון על רשת ב'. "השעה תשע והרי החדשות לשעה זו, כוח של
צנחנים חיסל היום בשכם ארבעה מחבלים וחייל אחד נהרג, עדיין
מנסים לזהות את הגופה לכן השם אינו מותר לפרסום..." כמובן שמר
יעקב דואג קצת, אבל מה הסיכוי? בלי שום קשר לכלום, מר יעקב הוא
עובד מדינה מסור וגאה, היה אפילו עובד שעות נוספות רק בשביל
שהכל יתקתק כמו שצריך. עם סיום קריאת החדשות הפלאפון צלצל,
לפעמים נראה לי שהגורל, או אם תרצו אלוהים, מתערב לעשות את
העניינים יותר אירוניים, או סימבוליים, רק כדי להעצים את
החוויה, שגם ככה קשה. זאת הייתה אשתו, בקושי מוציאה הגה מהפה,
ואז קצין העיר לקח את הטלפון, הוא לא היה צריך להגיד דבר, כי
מר יעקב הבין. ועוד יום חלף לו.
ביל גייטס קרא למנהל החשבונות הפרטי שלו, שבדיוק ישן בצד
המערבי של הבית, דרך הפלאפון וידאו, אז ג'ון, מנהל החשבונות,
לקח את המיני-מיני רכב ונסע לצדו המזרחי של הבית, איפה שכל
המחשבים שקשורים לחשבון הבנק, לעשות סקירה על היום. לאחר כשעה
של בדיקות, חישובים, דיונים, נמצא שהיום היה די חלש, וביל עשה
לכיס רק שמונים וחמישה מיליון דולר. ביל ממש התבאס, הרהר על
כספו, בדרכו לדרום ביתו בכדי לישון. ועוד יום, כן, עוד יום
עבר.
חיים סיפר למשה על זיון טוב שהיה לו אתמול עם קרן משכונת
אלונים. בדיוק הטלפון צלצל, זה היה אח של משה, סיפר לו כמה הוא
הפסיד היום בבורסה, אבל לא נורא, כי הוא עדיין ברווח. איך שמשה
מנתק, מירי דפקה בדלת, משה פתח, היא כולה נסערת, חבר שלה אמר
שזה סופי. חיים אמר שהוא סוגר את היום וזז הביתה, מירי ישבה על
הספה והכינה ג'וינט בשביל "להירגע", ומשה חשב איך דפקו אותו
היום בעבודה עם המשמרת והלימודים. הטלוויזיה שידרה "רואים
עולם", איזה אמריקקי סיפר שם שיערות הגשם מתמעטים וזה נורא
מסוכן עם כל הזיהום, ומשהו עם החמצן בעולם, הוא בטח היה
מהגרינפיס. בזמן גלגול הג'וינט, מירי התחילה לספר למשה כמה היא
שונאת אותו, את חבר שלה, ומשה חשב לעצמו, אם היא כל כך שונאת
אותו אז למה היא מדברת עליו כל הזמן? ובטלוויזיה הפרסומות
לקראת סיום, "היום ב"עובדה" עם אילנה דיין, על הפצצה הגרעינית
שמתפתחת באיראן". מירי הדליקה את הג'וינט, שניהם עישנו...
ונרדמו ערומים. ועוד יום עבר...
בשכונה בדיוק עושים שיפוצים, אז כל היום מקדחות, פטישים (כמעט
כמו הנחירות של אבא שלי, רק שעכשיו אחרי השינה רואים משהו
בנוי). אמא נורא התעצבנה מכל הרעש, אז כל היום היא הייתה פקעת
עצבים, צורחת עליי ועל אבא, על לא עוול בכפנו. לפעמים אני
חושב, למה אני צריך את הביקורים האלה, לבוא הביתה ולשמוע את
אמא שלי עצבנית. אבא בדיוק סיפר לי שהוא רוצה לקנות רכב חדש,
אמרתי לו "בהצלחה" ועליתי למעלה, לחדר שלי. ניר התקשר, אמר לי
שכולם נפגשים אצל יניב עוד שעה. לא היה לי כוח, האמת לא היה לי
כוח לכלום, לא ראיתי את החברים אולי שבוע, אבל לא היה לי כוח
שוב לסיפורים, כי גם ככה זה אותם סיפורים והיום יעבור לו!
אתם לא מבינים! שהשמש תמיד תשקע ותזרח, הכוכבים תמיד יהיו אין
סוף, והירח לעולם יהיה לבן. היום בטח איפשהו דפקו אתכם, וכנראה
בעוד שבוע יהיה ממש כיף, אבל עכשיו זה סתם שגרה, ניו יורק זה
סתם עוד עיר, בארץ חרא כלכלה, תמיד יהיה ביקורת עליו או עליו,
תמיד יהיו חדשות טובות ורעות, ותמיד, תמיד יהיה מחר, כי עוד
יום יעבור לו, כמו תמיד...