[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן קלינבורד
/
בדידות

על כל איש סיפור, עוד אחד ממליארדי הסיפורים שקיימים בכל אחד,
והם מספרים את סיפוריהם בתאווה נמרצת, משחזרים כל פרט שולי או
לא שולי בחייהם, קוראים ללא עצירה של מחשבה ממאגרי הזכרון, לא
עוצרים אלא שופכים מידע עובדתי עם הפן הרגשי שלהם. והם נהנים
מהשיחה שלהם על עצמם, מחכים לתגובה מהסביבה על סיפוריהם שלדעתם
'מדהים', הרי אלו הם חייהם.
וגם אני אחד ממליארדים, שבעה מיליארד אני חושב, מגוחך, מנסה
להיות איזה אינדיוידואל, איזה מיוחד, כמו שבעה מיליארד, רק
שהעובדה היא שגם אני רק עוד בורג מהחברה המשומנת שמריצה את
העולם הנקראת 'אדם' ,וגם אני מונע מתאוות המין והכסף, לא מוקסם
מכלום, לא מאהבה וקיטש, לא ממערכות יחסים חדשות, לא מאנשים
חדשים, משועמם מהקודמים, הגלגל מסתובב וחוזר חלילה, ורק
המסתורין מושך, ומהו המיסתורי אם לא המוות שאחריו ריק שחור?
אנו חיים כדי להגיע לסוף, ובסוף יש רק סוף... ואיפה איזה מהות
מסויימת? להציב איזה אתגר ולעמוד בו?
אז הנה אני חי אתגר, ניו-יורק, העיר והאגדה, איזה בולשייט! כמה
זה מחזק לי את העובדה שאדם או מקום זה רק מה שאתה עושה ממנו.
הקולנוע עשה מניו-יורק איזה עיר אגדית מלאת הרפתקאות רגשיות או
פיזיות, אך העובדה היא שניו-יורק סתם עוד שם, סתם עוד עיר
גדולה עם גורדי שחקים, והאנשים שחיים בניו-יורק נראים כרודפים
אחרי הכסף נון-סטופ, מהות ניו-יורק - רדיפה בלתי פוסקת אחר
הכסף, כאילו זה מה שיביא להם חיים מלאים רוויי אושר, מגוחך עד
אבסורד!
וכאן נשאלת השאלה, אחרי שעשית צבא, מטייל בניו-יורק, חייתי חיי
שיגרה ואי-שיגרה, מהו המפתח לחיים מלאי מהות, משמע מלאי אושר,
היכן שאיני צועד במכשול או שיגרה, הכל אותו דבר, אנשים שונים
סיפורים דומים, נוף שונה שיגרה רגילה, והשורה התחתונה היא
להשיג לך איזה אתגר שכלי ופיזי מהמין השני, לעזאזל אני בצד
השני של העולם וזה לא קיים, אולי זה פשוט אני, אולי הכימיה
שאני משדר היא פשוט לא נקלטת.
לא מספיק להשביע את התאווה המינית, את התאווה הרגעית, צריך
איזה אתגר ארוך טווח, איזה חוויות משותפות, משהו שיעורר
עיניין, שיהפוך את מצב קיומי הנוכחי ממקיים את החיים לחי את
החיים, לפעמים נדמה כי מתתי מזמן ואני רק מחכה לקום לתחייה,
לראות את השמש בבוקר ולחייך, ועם הלילה לצפות לבוקר, לנצח את
השעמום והשיגרה, לעמוד באתגר, לאהוב - אני רוצה ללמוד לאהוב,
מתי אני אלמד לאהוב?
הדבר היחיד שמדבר אלי זה האומנות, אומנות המוזיקה, אולי זו
מהות משנית, אך היא ממלאת את חיי, המוזיקה זה החיים בתמצית
אירונית, תמצית מטאפורית, תמצית טראגית, זה סיפור חיים בנגינה
ובשירה, זה אומנות!
וחוץ מזה, זה הרגעים הקטנים של הגרס שנותן לך לרחף מעבר, מעבר
לקופסת היום יום המדכאת והמשעממת, אך גם זה זמני והנחיתה קשה,
אתה נוחת לים תאווה שמחכה לסיפוק, ואם אינך מספק אזי זה מתסכל,
ואם הינך מספק אז יבוא הבא אחריו, שוב אותו גלגל שחוזר חלילה ,
זה מה שהופך אותי אט אט לאפתי? לאטום? אדיש משהו, מעולם לא
הייתי אדיש, הייתי שופך רגשות ומתרגש מכל שטות, מה קורה לי?
אני משתנה, ואיני יודע אם זאת לטובה או לרעה, מחוספס יתר על
המידה לדעתי, כאילו עברתי מספיק לעשרים ושתיים שנות קיומי.
עברתי מספיק? ומה בהמשך? אולי זה לא משנה מה יהיה, ודיי להתחבט
עם מה שהיה, כי כל מה שאני וחמשת חושי קולטים מהסביבה זה פה
ועכשיו, זה המציאות, תהנה או אל תהנה ממנה, אבל זה מה שקורה
וזאת עובדה! ומתי תפסיק לשחק במה היה ובמה יהיה, תשלים עם
המציאות, כי לא עוזר לך לריב איתה, הרי אתה חי אותה, לא היא
אותך, תלמד לקבל אותה כפי שהיא.
תזכור אתה לא חי בפנטזיה, אתה חי את המציאות והמציאות היא לא
אלא רק עוד טראגדיה של אכזבות! אל תצפה לכלום מהמציאות ואל
תקווה לכלום כי זה רק יעצים את האכזבה הקרבה הבאה!
איך קל לי לשקוע לים ההרסנות הזה, לים הדכאון, ואני לא עצבני,
לא עצוב, לא שמח, לא מאוהב, לא רע לי ולא טוב, אני בשיווי משקל
רגשי על סף האפס, ואני קורא לכם, אני קורא לאתגר בחיים, אתגר
מהותי, מהו פשר קיומי? על שם מה נבראתי? ואם נבראתי להתחתן
ולהביא ילדים, אזי אלוהים איפה אשתי? היכן המושג הזה 'אהבה',
הוא קיים? ומה עלי עוד ללמוד?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא סוטה!
יש לי באמת
סוכריות באוטו!






קומיצה, פדופיל
שבאמת מחלק
סוכריות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/3/06 13:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן קלינבורד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה