כשאדם מתבגר ומבין שהוא אינו יכל לאכול את העוגה ולהשאירה
שלמה, הוא מחליט להשאירה שלמה ולבהות ביופיה. אבל אז האדם
מזדקן ומבין שיופיה והודה של העוגה טמון בטעמה ובמרקמה, ולא
במראה, ואז אוכל האדם את העוגה. בהתחלה, בחשש מסויים, נועץ הוא
את שיני המזלג בשכבות העליונות ולאט לאט פורס את העוגה, בצורת
חרוט. קצת מן השכבה העליונה, קצת יותר מן השכבה שמתחתיה והכי
הרבה מן השכבה התחתונה. לאחר מכן מעמיס האדם את נתחו על קלשונו
ומכניסו אליו בתאווה, מלקק בהנאה את המזלג לאחר שהוא בולע את
שללו.
וכטבע האדם, הוא לוקח עוד חתיכה ועוד חתיכה, פעם לוקח מהשכבה
הזו יותר ופעם מהשכבה הזו, נועץ את שני סוגי שיניו עמוק ובולע
בתאווה ובבצע את פרי עמלו הקל, מעביר את לשונו על המתכת הקרירה
אחרי כל ביס, שלא להחמיץ את פירורי הטעם.
והפירורים, אכן, אינם מוחמצים. בדרך כלל האדם מסיים את העוגה
בשלמותה, רודף אחר הפירורים במזלגו ובולעם בתאווה גדולה יותר
מאשר שאר העוגה, שהרי זהו טבע האדם.
אך לפעמים יש את האדם הפחות תאוותן, זה שחומל על הפירורים
שנשארו להם מן השכבות הנמוכות, זה שמניח בצד את צלחתו ומתענג
על העוגה, ללא שימת-לב לפירורים. אך גם כך פוגע הוא בהם, שהרי
נשטפים הם בכיור כדי לנקות את הצלחת מזוהמתם, מזוהמת השכבות
החלשות, מטה מטה מטה, בתנועות סיבוביות, צורחים וצורחים במלוא
כוחם החלוש, לא רוצים להישאב פנימה, לא רוצים להתכנס במקום אחד
עם כל שאר זוהמת המין האנושי, אך אנוסים הם לכך, אנוסים הם
לשבת בשכבותיהם הנמוכות, להחזיק את כובד השכבות אשר מעליהן.
ישנה סיבה מדוע השכבה התחתונה ביותר של העוגה עשויה ביסקוויט
קשיח ועמיד למראה עין, אך מתפורר בפה בקלות, נסדק ונשבר ומתנפץ
לרסיסים ברגע שננעץ בו ניב הברזל הקשה וחסר הרחמים, ברגע
שהביסקוויט מבין שהוא לעולם לא יוכל לעצור ולהרגיש את האוויר
הצח אשר מנשב בשכבות הקרם של העוגה, במרפסות הגבוהות ובקומות
יפות-הנוף, לעולם לא, רק לעבוד, להחזיק.
ואז השכבות התחתונות רק נלחצות יותר למטה, ללא יכולת לטפס
למעלה, קורסות ומתרצצות ונופלות לאבדון, רק מטה מטה מטה,
בתנועות סיבוביות.