אני לוחצת על דוושת הגז. האוטו מזנק קדימה בשעטת צווחה, ככה לי
זה נשמע, כמו שנגעו בו כפי שלא נגעו בו מעולם.
יצאתי לי לטייל באוויר הפתוח. הגיע הזמן, כך אומרים, לצאת
החוצה, להשתחרר מהכבלים, לטעום משהו חדש.
כמה עוד אפשר לשבת על הספה ולהניע את האצבע בתנועה של און
ואוף.
גם הדמויות שבטלוויזיה לפעמים היה נדמה מסתכלות עלי, ורוצות גם
הן להשתעשע.
אז ארזתי לי מספר חפצים נחוצים. מים מינרלים, כובע אופנתי
ומשקפי שמש להגנה כמובן. להתמרח בקרם שיזוף שכחתי, כי לא נראה
לי שדבר כעת יכהה את עורי הלבן.
אני מדליקה את הרדיו שעוד נשאר תקוע על 100 fm עוד מימי אייבי
נתן, בזמן שלשלום עוד היה תקווה.
הרחובות ריקים, שוממים מאדם, שנת 2010 ושום דבר לא השתנה.
Can you give me love? מפזם הרדיו בקול רם, love - מילה שלא
שמעתי מזמן. באהבה וירטואלית אין לי בעיה.
אני נוסעת, ולא יודעת אפילו לאן.
בעצם, אין לי שום מטרה להגיע למקום מסוים, אז הגשמתי את המטרה
שלי, לא?
לא שזה מטריד אותי עכשיו. דבר לא מטריד אותי עכשיו, לפתע, וזה
מטריד כשלעצמו.
השקט הזה, הממכר, הרוח הנושבת כנגד השמש.
כמה מוזרה היא ההרגשה...
ינואר 2003. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.