אותו ליל הילך שחף לאורך החוף, יחף, דומם, בוחן, והניח לחשכה
להסתיר אותו מעיני האנשים מסונורות האש. אך הוא הביט בהם, צופה
באין רואים על חייהם כעל קן נמלים ועוצר בזכרונו את כל מה
שראה.
בזה אחר זה נפרשו לפניו קטעים קטנים של התרחשות, נגיעות זעירות
בהוייתם של כל אותם בני אדם. והוא לא עשה דבר, רק התבוננן בהם
בהרהור קל והמשיך בשתיקה הלאה, בלי סיבה, בלי מטרה, אל נקודת
התצפית הבאה.
והאנשים חיו, הם לא התיחסו אליו, הוא אף לא התקיים בעולמם. הם
יישבו מסביב למדורה. הם דיברו. הם אכלו. הם התקינו עצמם לשינה.
הם צחקו. הם שרו, וניגנו, ושמחו וחייכו.הם הדליקו נרות בתוך
צנצנות מזכוכית אדומה וכחולה. הם שחו וכשיצאו מהמים התנגבו
ורעדו מקור, והתקרבו בשיניים נוקשות אל האש הבוערת. הם שתו,
ועישנו ג'וינטים ואחדים מהם ניסו ליצור טבעות עשן חלולות, ובהו
באוילות ברוח הקלילה המסכלת את כל ניסיונתיהם. והם כעסו, ובכו,
ואחד מהם שיחק סניק בפלאפון בזמן שהשגיח על הקפה המבעבע בגזיה
שלידו. והם הקשיבו למוזיקה, רועשת או עדינה, ורקדו לצלילי טרנס
שבקעו מהסטריאו של אחת המכוניות, או ישבו בשקט, בדממה, והביטו
אל החלל.
ולפתע חשב שחף שעליו לעשות משהו כדי לתעד את כל אותן תמונות
מחיי האדם, כי כל אחת מהן היתה יפה, ומיוחדת, ומקורית, והוא
נזכר בפסוק הנושן ששם גתה בפיו של שחקן התאטרון:" שא ידך וגע
אל חיי האדם, כל איש חי אותם, לא כל איש יודעם." או משהו כזה,
והתעצב שאין לו מצלמה. אז הרהר עוד רגע והגיע למסקנה כי לתמונה
שיצלם אין כל ערך, מכיוון שכל אדם שבידו מצלמה יוכל ליצור
אינספור תמונות "יפות, ומיוחדות, ומקוריות".
ואחר חשב עוד זמן קצר על הקלות הבלתי נסבלת של המצלמה וחזר
ללכת לאורך החוף, יחף, דומם, בוחן. מניח לחשכה להסתיר אותו
מעיניהם המסונוורות של האנשים.
יש לעיתים ששאלות רבות משמעות נופלות על האדם סתם כך, כאשר
אינו מוכן להם ביותר. אחת מהן, שנתקלתי בה בשעה שהאבסתי את
עצמי באלכוהול זול, היא: מה הוא בעצם הריקוד?
למה למעשה הוא נועד?
אין כונתי לריקוד המקצועי, המאורגן, המשמש כמופע מעל במות
שונות ומשונות, וסיבותיו עימו. אני מדבר על הריקוד הפרוע,
הבודד, שעורכים אנשים חסרי כל ידע או מיומנות תנועה לצלילי
מוזיקת טרנס, טכנו ואפילו M.T.V .
ברור הוא שתופעה זו זקוקה להסבר מכיוון שהיא מוזרה להחריד ועם
זאת נפוצה להפתיע. בני אדם מתכנסים לקבוצה ועורכים סדרה של
תנועות מגוחכות, חסרות כל מובן ויחוד. ולשם כך הם מוכנים
להשקיע כסף ומאמץ, בלי כל סיבה או מטרה נראות לעין.
לפני שאתחיל לפרוש את נסיוני לפתור את הבעיה, חשוב שאבהיר כי
תשובת הפלא: "הם נהנים" אינה יכולה להסביר את הבעיה, וזאת
מכיוון שגם להנאה יש סיבה. אם בני אדם נהנים ממשהו זה בגלל
שהוא הוכיח את עצמו כמועיל להם במשך הדורות. את התועלת הזאת
אנחנו מחפשים.
כאשר אנשים מבצעים פעולות הנראות במבט ראשון כחסרות משמעות,
ניתן פעמים רבות להגדיר פעולות אלו כאומנות, כלומר לקבוע כי
הגורם להם הוא הצורך בהבעה עצמית, שלא כאן המקום לפרט את
סיבותיו.
אך ניסיוני לסווג את הריקוד כאומנות נתקל במבוי סתום. כי
האומנות, כדרך לביטוי עצמי, היא שפה. והריקוד הזה אינו שפה,
אין בו שום חוקיות או היגיון שיאפשרו למתבונן למצוא בו מסר
כלשהו, והרוקדים אינם מנסים להביע משהו משל עצמם. רק לחקות את
תגובת הסובבים אותם.
זהו הסברי לריקוד.
בעזרת חזרה על אותן תנועות משונות מכריז כל אחד מהמשתתפים על
השתיכותו. כאילו צעק בקול את המילים:אני אתם! והבמה נהפכת
לזירתו של טקס מאגי כמעט, שבמהלכו נהפכים אנשים שלעיתים אין
ביניהם כל קשר לקבוצה, לשבט, למשפחה.
ליד החוף שלאורכו הילך שחף נמצאת ברכת דגים. ובברכה הזאת חי
שקנאי (שחף לא ידע מדוע לא גרשו אותו מגדלי הדגים, שניהלו
מלחמת חורמה מול ציפורי המים שבברכותיהם. "אולי ריחמו עליו"
חשב.).
מכיון שלעולם לא ראה אותו עף, גם כשניסה להבהיל אותו וגרם לו
לברוח אל צידה האחר של הברכה, הניח שחף כי השקנאי איבד את
יכולת התעופה. ולכן נותר מאחור בזמן נדידת האביב, כשבני להקתו
עפו לקנן באירופה. מצבו של השקנאי הזה לא היה גרוע עד כדי כך.
הבריכה סיפקה לו שפע של מזון, גם אם נאלץ לצוד אותו ביחידות,
שלא כדרך השקנאים.
אך משום מה לא נראה שהשקנאי מאושר במיוחד מהחיים הפשוטים שזימן
לו הגורל. לא נראה שהוא נהנה מישיבה על מאגר מזון עצום ואי
עשית דבר מלבד הניסיון התמידי להתרחק מבני האדם המטרידים
שבסביבתו.
שחף עזב את החוף בסוף הקיץ, זמן קצר לפני תחילת עונת הנדידה.
בקיץ הבא שוב לא ראה את השקנאי. והוא מעולם לא ידע אם מת
השקנאי באותה ברכה, ערירי ובודד, והיה למאכל לעורבים המתפרנסים
משיריהם של באי החוף. או שמא בסתיו הקרוב שוב ירחף לו השקנאי
עם להקתו דרומה, וגוזליו עפים לצידו. | 