הנה כמוך, גם אותי
תוקף העבר בעדנה פסטורלית
מטפטף דרך סדקים
חשוכי אלוהים.
טווה קורים מרחיקי משמעות
ואולי רק זורע זרעי אכזבים.

"בואי! קחי אותי עימך"
צעק לי החול הקבוע בים
"אינך יודעת להזרע במקום
ולא להיסחף באהובך לעולם!"

נושק ומטביע, עוד פעם
עוד פעמים רבות,
והגלגל חוזר למקומו
כאילו לא היה מעולם.
ובחרשי בלדה
שר סרנדות ענוגות.
וכשהקסם מתפוגג, היה כנעלם.



ואיך לא אדע?
את אשר בין הדמע לגשם.
אז צרב על ידיי האוהב
וכשגאה בשאגות לקרב,
ראה בי,
  האויב.