היא הייתה לבדה... וזה הולך ככה...
דנה תמיד הייתה זאת שכולם מסתכלים עליה, הבולטת בחבורה. אנשים
אהבו אותה, היא אהבה אנשים והחיים התנהלו להם בנוחות. בלי
שיציקו לה, בלי שתציק לאחרים.
עד שיום אחד היא... וזה הולך ככה...
"היי", אמרה אחת החברות שלה, ליאת.
"מה המצב?" הגיבה דנה.
"הכל טוב. שומעת? אני צריכה שתעזרי לי בפרויקט גמר, אני פשוט
חייבת את העזרה שלך", התחילה ליאת לומר. "יש לי עוד יומיים,
אבל היום יש לי פגישה עם תומר, את זוכרת אותו."
"כן, אני מכירה אותו. בסדר, אני אעזור לך", אמרה דנה, ביודעה
שפרויקט הגמר שלה לאוניברסיטה גמור ויש לה המון זמן פנוי אותו
תוכל לנצל במטרה לעזור לחברתה.
"סבבה לגמרי, בואי אליי היום ואני כבר אסביר לך מה צריך
לעשות."
"מתי אני יכולה לבוא?" דנה שאלה.
"ככה בשתיים, אח שלי גם יהיה שם, תשבי איתו קצת."

חצי הפרויקט היה גמור, לפחות מה שדנה עשתה. ליאת הלכה אחרי
ההסברים ודנה ראתה מול העיניים רק את חומרי הגלם, שום דבר שדמה
לעבודה, או תחילתה, יותר נכון.
"למה את עושה את זה?" שאל ניב, אחיה של ליאת, את דנה.
"מה? למה לא? יש לי המון זמן פנוי... חוץ מזה, זאת אחותך, אתה
לא אמור לשמוח שיש מישהו שדואג לה, או משהו כזה?"
"דואג? למה את חושבת שאני כאן, בדירה שלה? בטח שאני דואג לה
ואני עומד להישאר פה עד שהיא תחזור מהדבר המטומטם הזה שהיא
קוראת לו "פגישה", באמת חסר לי, שאחותי תצא עם אחד החברים הכי
טובים שלי..." ניב אמר בטון כועס.
"אנחנו כבר לא בתיכון, אתה לא צריך לדאוג לה... היא יכולה
להסתדר בעצמה. ומה שהיא עושה לא אמור לעניין אותך", דנה אמרה
בתוקפנות.
הם העבירו את הלילה כשדנה בונה את הפרויקט וניב צופה
בטלוויזיה.

הם קמו בשמונה בבוקר. ליאת כבר הייתה בבית, ישנה. משהו היה
מוזר, הם לא ידעו כל כך מה... דנה נכנסה לחדר של ליאת ואז היא
קלטה. חפיסת גלולות שינה ריקה לגמרי, הקבלה לידה העידה כי היא
חדשה ממש, נקנתה רק אתמול בלילה. היא ניסתה להעיר את ליאת
וכשזאת לא התעוררה, צעקה לניב שיבוא.
"מה קרה?" הוא עמד מולה, הסתכל על ליאת ואז הבין.
הם קראו לאמבולנס. בבית החולים מצבה של ליאת התייצב ושניהם
נשמו לרווחה. דנה רק הודתה לאלוהים שקמה מוקדם ולא ישנה עד
מאוחר. ניב, מאידך, היה סיפור אחר לגמרי.
"אני לא מאמין, איזה מפגר. למה נרדמתי? ידעתי שמשהו כזה
יקרה."
"ניב, לא יכולת לדעת... באמת. ואם היית ער, היא הייתה מחכה
שתירדם ואז עושה את מה שעשתה", דנה ניסתה לעודד אותו.
"את לא מבינה..."

היא תמיד תהיה לבדה... וזה הולך ככה...
בשבועות האחרונים לחייה של דנה, שהייתה רק בת עשרים ושלוש, היא
הייתה האישה הכי חכמה בעולם, בעצם... האדם הכי חכם בעולם.
היא דיברה בעשרים שפות אותן למדה בחייה, ידעה להרכיב את הפאזל
הכי גדול בעולם, סיימה פרויקטים בפחות מיום, החישובים הכי
מסובכים לא דגדגו לה את קצה הבוהן. דבר אחד היה חסר לה...
רגש.
היא לא ידעה מה זה לשמוח, לא ידעה מה זה לשנוא, לא ידעה מה זה
אומר לכעוס, הגיבה לאנשים לפי טון קולם, עזרה לכולם בגלל דבר
אחד שכן הרגישה, שעמום. כל חברותיה היו מאוהבות, או אהבו פעם,
אבל לא דנה... נגיעה לא אמרה לה כלום, חיבוק היה פשוטו כמשמעו,
רק חיבוק. ההגדרה לאהבה שכולם נתנו לה הייתה 'הקרבת החיים למען
אדם קרוב'. אבל ההבדל בינה לבין אחרים היה שכולם היו קרובים
לה, לא היה אדם בעולם ששנאה ולכן לא יכלה להבדיל בין רגשות,
שהיו או לא היו לה... שאף פעם לא יהיו לה, כך חשבה.
כל כך קינאה באנשים שאהבו... היא אף פעם לא התגעגעה, לא
למשפחתה כשהייתה בצבא, לא לחברותיה כשטסה לארה"ב למשך שנה. לא
לאנשים שהכירה שם כשחזרה ארצה... לכלום.

עכשיו היא לגמרי לבדה... וזה הולך ככה...
בשניות המעטות לחייה הייתה דנה האדם הרגיש בעולם, כל כך אהבה
אותו, עד שזה גבר על ההחלטה לחיות, על הרצון לעבור כאב כזה
שוב. כאב של אהבה, כאב של תקווה, כאב... כאב של חיים.
בשניות המעטות של חייה, ידעה דנה מהי משמעותה של המילה "אהבה",
מה זה רגש, מה זה נקרא לחוש. טעם המים שזרם לפיה היה מוגבר,
לחיצותיו על חזה היו מורגשות פי אלף, הנשימות שניסה להחיות
אותה פילחו את ריאותיה כמו חנית, היא ראתה הכל פתאום כל כך
ברור, קולו הקורא לה דמה למסיבה רועשת. ואז... היא דעכה
ונעלמה.
עכשיו אין כבר כלום... וזה הולך ככה...

הספדו של ניב את דנה:
"אהבה שלי, למה? למה עזבת אותי? מהו המניע שלך? פילחת את חזי
כברק הפוגע בעץ... הכדור שנכנס ללבך היה אמור לפגוע בי. עכשיו
אין כלום, אני לבדי. אני עוצם את עיניי ורואה את עינייך. מלקק
את שפתיי וטועם את שפתייך. אוחז באוויר וחש את גופך. שומע את
העולם ומדמיין את קולך. אך בעיקר נושם את האוויר ונושם אותך.
איך יכולתי אני לאבדך? הכאב, הצער, האבדן, את. כמו מערבולת
רגשות, כמו צבעים המתחברים יחד וכעת... נשאר רק השחור".

הידיעה בעיתון:
"נקמה מובילה לרצח והתאבדות"
צעיר בא לנקום את אונס אחותו, האנס ירה בחברתו של הצעיר
והתאבד

הזיכרון האחרון של ניב:
מים, ידיים מלטפות, ידיים, הנשיקה האחרונה, המילים "אני אוהבת
אותך". דנה משתנקת, הכל מעורבב, ניסיון להנשים אותה. ניסיון,
שנגמר, נגמר... במוות.

על המצבה כתוב אחד משיריה של דנה:
"מהו כאב, מהי אהבה?
האם הנחלים אכן זורמים לים.
האם באמת אוהבת אותך?
לבטח אינני מרגישה כך סתם.
לשווא, לריק אני מחכה,
שתושיעני מן המעמקים,
שתמשוך אותי מן המים העמוקים.
לך, בורא עולם אתפלל,
למראך, לקולך, קולו של אל."

ועכשיו, למה אין כלום??? למה זה אמור היה להיות כך???



מוקדש לכנרת, ששומרת מעל, לעולם לא אשכח אותך.
עכשיו... אני לבד...